נאום יום שישי

מתופעות כיבוד השליח (עליו הלשלום)

awkaf

גורמי יסוד

1-הכיבוד בתחילת הבריאה

2-הכיבוד לפי מולדתו

3-הכיבוד על ידי התארים הכבודים והטובים ביותר

4-לשוחח עמו בשמו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום), מלווה בתפארת הנבואה וכיבוד השליחות

5-חובת אהבתו וציותו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום)

6-הכיבוד בהיותו שליח אללה יתעלה להגן עליו

7-הכללת שליחותו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום).

8-להיות שליחותו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) רחמיים לעולמים.

הנושא

אללה יתעלה שמו, כיבד את נביאו מוחמד (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום), בכיבוד, אינו מכבד שום אחד מבני אדם, מאז התחלת הבריאה, ולפי מולדתו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום), ובחיו ולאחרי מותו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום).

ראשית: כיבוד של אללה יתעלה לשליחו (עליו השלום) בהתחלת הבריאה: העלה אללה (יתעלה שמו) את זכרונו את הראשונים והאחרונים, כי כל נביא-אללה שלח אותו לפניו (עליו השלום) אלא האטיל אללה (יתעלה שמו) את הברית וההתחייבות אם היה בחיים בזמנו של שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) חובה עליו להאמין בו, ולעזור אותו. אמר אללה (יתעלה שמו): "ובהעביר אללה את הנביאים בברית (לאמר): הנה זה הספר והחכמה אשר נתתי לכם, אחרי כן יבוא אליכם שליח לקיים את (הספר) אשר אתכם והאמנתם בו ועזרתם אותו. ויאמר (אללה): הקבלתם עליכם ותעברו בבריתי על הדבר הזה, ויאמרו: קבלנו עלינו, ויאמרו: אם כן העידו, ואנכי אתכם מן העדים" (בית-עמראן: 81).

 אללה (יתעלה שמו) הוסיף לברית זו את הכיבוד והתפארת כי אללה (יתעלה שמו) העיד עם נביאיו עליה.

גם אללה (יתעלה שמו) בישר בו (עליו השלום) את הנביאים הקודמים, בא בחדית' הנכבד, מאת "אלערבאץ' בן סאריה אלסלמי, אמר: שמעתי את שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אומר: אני קריאתו של אבי אברהם, ובשורתו של ישו לאומתו, וחזונה של אמי, שראתה כי ממנה יצא אור, האיר את ארמוני לבנון וסוריה" (מסנד אחמד), כי קריאתו של אדוננו אברהם (עליו השלום) באה במאמרו של אללה (יתעלה שמו): "אלוהינו הקם בתוכם שליח מקרבם אשר יקרא לפניהם אותותיך ולמדם את הספר והחכמה וטיהרם כי אתה העזוז והחכם" (הפרה: 129), ובשורתו של ישו באה במאמרו של אללה (יתעלה שמו): "ו(זכור) במאור ישו בן מרים: הוי בני ישראל, הנה אנכי שליח אללה אליכם לקיים את אשר לפני מן התורה ולבשר בוא שליח אחרי אחמד שמו וכאשר בא אליהם במופתים אמרו: אלה כשפים גלויים" (השורה: 6).

בדבר כיבודו של אללה יתעלה לשליחו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) לפני מולדתו, חוזר לדיבורה של "אמנה בנת והב" בעת הריונה בשליח, ובעת שקוראת לו שם מוחמד, שומעת מי אומר לה: את הורה באדון האומה הזו, אם נפל על האדמה, אמרי: שומרת אותו באללה היחיד מרעת כל מקנא, אחרי כן קראי אותו בשם מוחמד, הרי שמו בתורה "אחמד", משבח אותו קהל השמיים וקהל הארץ ושמו באנגליון "אחמד", משבח אותו קהל השמיים וקהל הארץ, ושמו בקוראן, "מוחמד", קראי בו" (שעב אלאימן של אלביהקי).

גם כן יחוסו: כי הוא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) האציל ביותר מצד יחוסו, ובא בדבר זה מאמרו של אללה יתעלה: "והתהפך בתוך המשתחווים" (המשוררים: 219).

אבן עבאס אמר: זאת אומרת גזעי האבות, אדם, נוח, ואברהם, עד שהוציא אותו לנביא" (פירוש אבן כת'יר), הרי הוא הנכבד ביותר בין בני אדם ביחוס, והנדיב ביותר מבין בתי עב, אללה יתעלה שמר אותו משכיבת זימה של הגאהיליה, והוביל אותו מזרעים טהורים אל רחמיים טהורים, דור אחרי דור, בחר מצאצאי ישמעאל: תלי (אשפת חצים) ומן תלי: קריש, ומן קריש: בית האשם, הרי הוא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) נבחר, מן נבחר, מן נבחר.

מאת "ואללה בן אלסקע" (ירצהו השם) שהוא אמר: שמעתי את שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אומר: הרי אללה (יתעלה שמו) בחר בתלי מצאצאי ישמעאל ובחר בקריש מתלי, ובחר מקריש בבית האשם ובחר בי מבית האשם" (הגדת מוסלם).

בדבר כיבודו של אללה (יתעלה שמו), לשליחו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) בחייו, הרי העלה את זכרונו בחיים ובעולם הבא, הרי שם אללה יתעלה, נזכר אלא ונזכר עמו שליח אללה, והתאמת אללה (יתעלה שמו) במאמרו:"ונגדל לך את שמך" (האם לא הרחבנו: 5) מאת "אבי סעיד" (ירצהו השם) הוא אמר: בא אצלי גבראל, והוא אמר: ריבונו וריבונך אומר: כיצד הגדלתי את שמך? אמר: אללה (יתעלה שמו) יודע, אמר: אם נזכרת, נזכרתי עמך" (קבוץ התוספות של אלהיתמי).

אללה יתעלה חיבר את שמו בשם הנביא בדברים רבים, האסלאם של שום בן אדם אינו מתקבל עד שמעיד לו (עליו השלום) בשליחותו אחרי שמעיד לריבונו באיחוד.

חסאן בן תאבת (ירצהו השם) אמר:

וחיבר אללה את שם הנביא לשמו

אם אמר הקורא בחמש התפילות: אני מעיד

וגזר לו משמו כדי לכבד אותו

כי בעל הכיסא משובח, וזה משבח.

הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) נזכר, בזכרו של ריבונו בשתי העדות, ובקריאות ובהודעת התפילה, ובנאומים, ובקוראן הנכבד, הרי אללה יתעלה שמו, כבר חיבר את ציותו בציות הנביא, כיוון שאמר (יתעלה שמו): "מי ישמע בקול השליח, שמע בקול אללה, ומי יפנה עורף, הנה שלחנוך לשומר עליהם" (הנשים: 80).

אבן עבאס (ירצהו השם) היה אומר: שלוש אותות הורידו מחוברות בשלוש אותיות, כל אחת מהן אינה מתקבלת. בלי חבורתה, הראשונה: "וערכו את התפילה ופזרו את אלזכאת (הצדקה)" (הפרה: 43).

השנית: הודה לי ולהוריך" (לקמן: 4)

השלישית: מאמרו של אללה יתעלה שמו: צייתו את אללה וצייתו את השליח" (הנשים: 59) הרי בן אדם שמציית את אללה ואינו מציית את השליח, לא נתקבל ממנו.

גם כן אללה (יתעלה שמו) חיבר את תמיכתו של הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) בתמיכתו של אללה (יתעלה שמו), אמר: הנה אלה אשר יתקעו כפם לך אל לאללה יתקעו כפם" (אלפתח: 10), ועשה מציותו של הנביא, היא סימן לזכות בגנה, אמר: "ואשר ישמע בקול אללה והשליח כבר אושר אושר רב" (אלאחזאב: 71) וכיוצא בזה מהאותיות.

ובחדית', שאבי הרירה אמר: כי שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אמר: כל אומתי נכנסים לגנה אלא מי דוחה, נאמר: ומי הדוחה, שליח אללה? אמר: מי ציית אותי, נכנס לגנה, ומי מורד בי, כבר דוחה" (הגדת אלבכארי) ומאמרו של עמר (רצון אללה עליו), בעת בואו אצל האבן השחורה ונשק אותה, אמר: אני יודע שאינך פוגעת ואין בך תועלת, ולולא שאני ראיתי את הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) מנשק אות, מה עשיתי זאת" (הגדת אבכארי), צריך לומר שציותו של אללה (יתעלה שמו) אינה מתגשמת ואינה מודגשת אלא בציותו של שליחו הנכבד (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום).

גם כן, מתופעות כיבודו של אללה לנביאו (עליו השלום) שעשה את אהבתו, חלק מהאמונה באללה (יתעלה שמו), אלא גם עשה (יתעלה שמו) את חיבתו מחיבתו של השליח (עליו השלום), ותמיכתו (עליו השלום) סימן לאהבה, אמר (יתעלה שמו): "אם ישכם אוהבים את אללה, לכו אחרי ואהבכם אללה וסלח לחטאותיכם, ואללה סלח ורחום. אמר: שמעו בקול אללה והשליח" (בית עמרן: 31).

הרי חיבתי (עליו השלום) מצווה חובה על כל מוסלם, בא בחדית' "אנס" (ירצהו השם) אמר: הנביא אמר (עליו השלום): אין בן אדם מכם מאמין אלא אם הייתי אהוב אליו מאביו וילדו ובני אדם כולם" (מסכימים עליו).

האמונה אינה משלימה בלב העבד עד ששם את חיבתו של הנביא (עליו השלום) לפני חיבתו לעצמו וילדו ובני אדם כולם, אודות עבדאללה בן השאם (ירצהו השם) אמר: היינו עם הנביא (עליו השלום) והוא אוחז בידו של עמר (ירצהו השם) אמר לו עמר: שליח אללה, אתה אהוב עלי מכל דבר אלא מעצמי, אמר הנביא (עליו השלום): לא בחיי אללה עד אהיה אהוב עליך מעצמך. אמר לו עמר: עת עתה, הוי אללה אתה אהוב עלי מעצמי, אמר הנביא (עליו השלום): עכשיו, עמר" (הגדת אלבכארי).

די למי שאהב את הנביא (עליו השלום) מהכיבוד והחסד שהוא נכנס את הגנה עם האהוב עליו (עליו השלום) ביום התקומה, וזה חסד אין אחריו חסד, ונדיבות אין אחריה נדיבות, אודות אנס בן מאלך (רצון אללה עליו) אמר: היינו אני והנביא יוצאים מהמסגד, נתקלנו באיש אצל פתח המסגד, אמר: הוי שליח אללה, מתי השעה (יום הדין)? אמר הנביא עליו השלום): מה הכנתה לה? כאילו האיש נדהם, אחרי כן אמר: שליח אללה, לא הכנתי לה צום רב, ולא תפילה, ולא צדקה, אבל אני אוהב את אללה ושליחו, אמר (עליו השלום): אתה עם מי שאהבת" (הגדת אלבכארי).

מבין אותות הכיבוד הנעלות ביותר לשליח (עליו השלום): שאללה (יתעלה שמו) אינו שוחח עמו בשמו סתם, כמו ששוחח עם שאר הנביאים לפניו, הרי אללה (יתעלה שמו) מדבר עם כל נביא, בשמו סתם, כמו דיבורו (יתעלה שמו): "אדם, שכון אתה ואשתך בגן העדן" (הפרה: 35), "ישו, הנה אני ממית אותך ורוממתיך אלי" (בית עמרן: 55), "נח, לך רד ממנה בשלום וברכות עליך" (הוד: 48), "משה, אנכי אללה ריבון העולמים" (הסיפורים: 30), "הוי, יחיה, קבל את הספר בעוז" (מרים: 12), "הוי, משה הרי אנכי ריבונך" (ט.ה: 11- 12), "אברהם: כבר קיימת את החזון, אכן כזאת נגמול את עושי הטוב" (אלצאפאת: 104- 105), "הוי זכריה, הנה אנחנו מבשרים אותך בבן, יחיה שמו, לא שמנו מלפנים (איש אשר) שמו כשמו" (מרים: 7).

בדבר האחרון בהם, מוחמד (עליו השלום) היה הדיבור אליו בתואר המסמן על כיבודו ותפארתו, בגאוות הנבואה ואצילות השליחות, אמר אללה (יתעלה שמו): "הנביא, הנה אנחנו שלחנוך לעד ולמבשר טוב ולמזהיר" (אלאחזאב: 45), ואמר יתעלה שמו:  "השליח, פרסם את אשר הורד אליך מריבונך, שאם לא תעשה כן, לא תיוודע שליחותך, אללה יגן עליך ממתנגדיך, כי אינו מדריך את הכופרים" (השולחן: 67), אין זה בלבד, יתר על זה, אללה יתעלה שמו אסר לאומה לקרוא אותו (עליו השלום) כמו האומות קוראות את נביאיהן בשמותם, ומאיים (יתעלה שמו): מי שעובר על זה בענוי מכאיב, אמר יתעלה שמו: אל תתיחסו לפנייתו של השליח אליכם כאל פנייה פרטית של מישהו מכם אל חברו, אללה מכיר את אלה מכם המתחמקים בחשאי מפנייתו וכל אלה שאינם נענים לפניותיו מוזהרים שייפגעו בייסורים או בעונש מכאיב" (האור: 63).

גם כן מתופעות כיבודו של אללה יתעלה שמו לנביאו (עליו השלום), היא ההתחייבות לקחת אותו למופת, אמר אללה (יתעלה שמו): "יש לכם בשליח אללה דוגמה טובה לאדם השם מבטחו באללה וביום-האחרון ומזכיר את שם אללה הרבה" (אלאחזאב: 21). אות זו היא יסוד איתן להתחייבות לקחת בשליח אללה (עליו השלום) למופת בדיבורו, פעולותיו ומצביו, האם לקחנו אותו למופת ובתאריו לדוגמה טובה?!

גם כן מכיבודו של אללה (יתעלה שמו) לנביאו (עליו השלום) כי אללה מתפלל עליו בספרו היקר, והמלאכים התפללו עליו, והניע את המאמינים להתפלל עליו, אמר אללה (יתעלה שמו): "אללה ומלאכיו מברכים את הנביא ואתם המאמינים, התפללו לשלומו והיו מסורים לו" (אלאחזאב: 56).

גם מתופעות כיבודו של אללה (יתעלה שמו) לנביאו (עליו השלום) כי אללה (יתעלה שמו) הקדיש על עצמו להגן עליו (עליו השלום) לבדו זולת אחריו מהנביאים, הרי כל נביא היתה אומתו מאשימה אותו בהאשמות לשוא, והוא מגין בעצמו, זב הוא נוח (עליו השלום), שאומתו האשימה אותו בתעייה כפי שמספר הקוראן הנכבד: "ראשו עמו אמרו: אנו רואים שאתה תועה תעייה מוחלטת" (אלאעראף: 60), והוא מגן על עצמו לאמור: "בני עמי, אין אני תועה, שכן אני שליח ריבון העולמים להודיעכם את דברי ריבוני ולייעץ לכם, כי אללה גילה לי את אשר אינכם יודעים" (אלאעראף: 61- 62).

וזה הוא הוד (עליו השלום) בני עמו האשימו אותו בסכלות, שגעון וכזב, אמרו לו: "נראה לנו שאתה עוסק בשטויות והנך מן השקרנים" (אלאעראף: 66) ומגין על עצמו לאמור: "בני עמי, אינני עוסק בשטויות כי שליח ריבון העולמים אני להודיעכם את דבר ריבוני ואני יועץ נאמן לכם" (אלאעראף: 67- 68).

בדבר חותם הנביאים (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) כל עוד בני עמו האשימו אותו בהבלים, שקרים, וכזבים, אז קיבל אללה (יתעלה שמו) על עצמו להגן עליו, כבר בני עמו האשימו אותו, כי הוא משורר: "ועוד אמרו: "דבריו הם סיוטים מבולבלים שהוא עצמו המציאם, משורר הוזה הוא, כי למה לא יבוא אלינו עם מופתים כמו שהושלחו הנביאים הראשונים" (הנביאים: 5) הזכות יתעלה שמו ענה אותם באמרו: "לא לימדנו אותו את השירה ואין זה מתאים לשליחותו (לו) שהיא רק אזהרה לפי קוראן מפורש" (י.ש: 10).

אמרו שהוא כוהן, חוזה במה שהשטנים מכתיבים עליו, אז אללה יתעלה שמו ענה עליהם באמרו: מלא שליחותך, כי בחסד ריבונך אינך כוהן-מכשף ולא משוגע" (הטור: 29).

גם השבועה באה מאת אללה יתעלה שמו, ומה גדולה השבועה הזאת, להגן על הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום), ובא מאמרו של אללה להדגיש את צדק ההשראה והקוראן להפריך את האשמותיהם ולבטל את טענותיהם באמרו (יתעלה שמו): "נשבע אני במה שאתם רואים ובמה שאינכם רואים, כי דברי שליח נכבד, ולא של משורר, אך מה מעט אתם מאמינים, אך מה מעט אתם מאמינים, וכן אין הם דברי כהן-מכשף, אך כמה מעט אתם שמים לב, הקוראן הוא גילוי אמיתי מריבון העולמים" (אלחאקה: 38- 43).

ואמרו: מכשף פעם, ועונה אללה (יתעלה שמו) באמרו: "גם לפניך לא היה שליח שלא קראו לו: מכשף או משוגע" (אלזריאת: 52), ופעם אחרת אמרו שהוא מכושף, ואללה יתעלה שמו ענה אותם לאמר: "הפושעים אומרים אין אתם הולכים בלתי אם אחרי איש תעתעוהו כשפים, הבט איכה ערכו לך דמות, אכן תעו ולא יוכלו (למצוא) דרך" (אלפורקאן: 2- 9), אמרו, שהוא משוגע, אללה (יתעלה שמו) עונה עליהם: "אם אומרים, רוח רעה בו, לא כי הוא בא אליהם באמת, אך מרביהם מואסים את האמת" (המאמינים: 70) ואמרו (יתעלה שמו): נ, נשבעתי בעט, ובאשר כותבים, אין אתה בחסד אלוהיך משוגע, ואכן לך שכר אשר לא יפסק ואכן אתה איש תכונה נעלה" (העט: 1- 4).

גם האשימו אותו (עליו השלום) בתעייה וסטייה, ואללה (יתעלה שמו ענה באמרו (יתעלה שמו): "נשבע אני בכוכב השוקע ידידכם הנביא לא טעה ולא שגה ואינו חוזה מרוחו הוא רק מגלה מה שנגלה לו" (הכוכב: 1- 4), נוסף לכך שאללה (יתעלה שמו) נטל על עצמו לשמור עליו ולפרש חסותו עליו מפני הכופרים, אמר (יתעלה שמו): "השליח, פרסם את אשר הורד אליך מריבונך, שאם לא תעשה כן, לא תיוודע שליחותך, אללה יגן עליך ממתנגדיך (בני אדם), כי אללה אינו מדריך את החוטאים" (השולחן: 67).

גם כן מתופעות כיבודו של אללה (יתעלה שמו) לנביאו (עליו השלום), הכללת שליחותו (עליו השלום) כי אינה מגבילה בעם זולת עם, כי אם היא שליחותו (עליו השלום) כי אינה מגבילה בעם זולת עם, כי אם היא שליחות לכל בני אדם, כיוון שאללה (יתעלה שמו) כבר שלח כל נביא לאומתו במיוחד, ושלח את נביאינו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) לבני אדם בכלל. הקוראן הנכבד הצהיר בכך, באמרו של אללה (יתעלה שמו): "אנחנו שלחנו אותך רק כמבשר ומזהיר לכל בני האדם, אך רובם אינם יודעים" (שבא: 27).

ובחדית' הנכבד, אודות גאבר בן עבד אללה (רצון אללה עליו) אמר ששליח אללה אמר: אללה נותן לי חמשה דברים אינו נותן אותם, לשום אחד מהנביאים לפני: ניצחתי באימה בתהלוכה במהלך חודש, ונעשתה לי האדמה למסגד, כי שום בן אדם מאומתי, זמן התפילה הגיע עליו להתפלל, והותר לי את השלל, והנביא היה נשלח לעמו בלבד, ונשלחתי לבני אדם כולם, והוענתי את התיווך" (הגדת אלבכארי).

גם כן מתופעות כיבודו של אללה (יתעלה שמו) לנביאו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) היא העדפתו על זולתו מהנביאים (עליהם השלום), זה שהקוראן הנכבד גילה אותו, באמרו (יתעלה שמו): "אלה השליחים הפלינו מקצתם ממקצתם בהם אשר דיבר בו אללה והרמנו מעלת מקצתם" (הפרה: 253).

המסכים בין חוקרי המדענים והפרשנים כי המשמעות באמור (יתעלה שמו): "והרמנו מעלת מקצתם" הוא, נביאנו מוחמד (עליו השלום), כי הוא בעל המעלות האצילות ובעל הנס הנצחי, "הקוראן הנכבד", ובעל השליחות הכוללת את המעלות הטובות של השליחויות השמיות הקודמות.

בחדית' הנכבד, שהגידו אותו אלאמאם מסלם ואלתרמזי מטעם חדית' אבי הרירה (רצון אללה עליו) כי הנביא (עליו השלום) אמר: "הועדפתי על הנביאים בששה דברים, אללה נתן אותי כלל הדיבור, ניצחתי באימה בתהלוכה במהלך חודש, ונעשה לי האדמה למסגד וטהורה, נשלחתי לבני אדם כולם, והייתי לחותם הנביאים".

גם כן מתופעות כיבודו של אללה (יתעלה שמו), כי הוא נשבע בחייו (עליו השלום) ולא נשבע בחייו של שום אחד מבני אדם, אללה (יתעלה שמו) בעת שנשבע על דברים להדגיש אותה, נשבע בדברים רבים, מסוגים שונים, דומם, חיה ומלאכים, ממקומות, זמנים ותופעות עולמיות, אבל (יתעלה שמו) לא נשבע בקוראן בחיי בן אדם לחלוטין, זולת, שליחו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) באומרו (יתעלה שמו): "חייך, הם היו מבולבלים משיכרונם" (אלחגד: 72), זאת אומרת, בחייך מוחמד, הם בהזנחה למה שמטיל עליהם, הם היו לתועים, ונופלים במבוכה, אינם יודעים לעצמם, דרך, זכות, והדרכה, וכשהכופרים טענו שאללה (יתעלה שמו) כבר זנח והגר את מוחמד, אללה נשבע שאינו (יתעלה שמו) זנח או הגר אותו (עליו השלום) באמרו: "נשבעתי בזוהר שלפני הצהריים ובלילה עת ישקוט, כי ריבונך לא זנחך ולא מאס בך, אחריתך תהיה טובה מראשיתך וריבונך יעניק לך מה שישביע את רצונך" (אלצחי: 1- 5).

בדבר כיבודו של אללה (יתעלה שמו) לשליחו (עליו השלום) אחרי מותו, כיוון שאללה יחד אותו (עליו השלום) בתיווך הגדול ביום הדין, בא בחדית' שהגידו אותו אלבכארי ומוסלם, מחדית' אבי הרירה (רצון אללה עליו) כי הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו ללום) אמר: "אני אדון בני אדם ביום הדין, הראשון שקברו נפתח, והראשון שמתווך ונתווך".

מאותות הכיבוד הגדולות ביותר: שאללה (יתעלה שמו) קבע נביאו מוחמד (עליו השלום) רחמיים לעולמים, כיוון שאמר (יתעלה שמו): כי שליחו אתה היא רחמים לעולמים" (הנביאים: 107). ואודות אבי הרירה (ירצהו השם) אמר: שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אמר: "כי אם אני רחמיים מוקדשות" (הגידו אלחאכם בתוך אלמסתדרך) ובהגדה אחרת: נשלחתי רחמיים מוקדשת".

סכנות הקריאות ההרסניות והצורך להתנגד להן להשגת הבטחון והיציבות

awkaf

ראשית

גורמי הנושא

1- חסד הבטחון והיציבות

2- יציבות המולדת, צורך לגיטימלגיטימי ולאומי

3- מגורמי יציבות המולדת:

א- אהבת האדם למולדתו

ב- להפיץ את הידידות ושתוף פעולה בין בני אדם

ג- להקשיב ולציית את בעלי השררה (השליטים).

4- ההזהרה מהמדוחים (הפרוד והמחלוקת).

5- סכנות הקריאות ההרסניות על הפרט והחברה

6- החובה להתנגד לקריאות אלה

שנית: הנושא

טבעי הוא הדבר שהחסד החשוב ביותר שמשפיע אללה יתעלה, על בן אדם, הוא חסד הבטחון והיציבות, כי בלי חסד זה אין לבן אדם שקט ושלווה, ואינו נהנה בחיים, אפילה שהשתלט על העולם כולו, זאת אומרת, ששמחת העולם ורווחו הם בהשגת הבטחון והיציבות, בא בחדית' הנביא מוחמד עליו השלום, מי שנעשה מכם שלוו בעדתו, בריא הגוף, יש לו פרנסות יומו, כאילו, החיים היו ברשותו". (מוסר אלתרמדי).

הרי חסד הביטחון והיציבות, הוא דרישת הברואים על פני הארץ, אברהם עליו השלום, דרש אותו לבני ביתו ומשפחתו, כש אמר: "אליהי, שית את העיר הזאת מבטחים וכלכל מכל פרי את אלה מיושביה המאמינים באללה וביום האחר" (הפרה 126).

אברהם דרש מאללה, יתעללה, להעניק את מכה בביטחון ופרנסה, הוא קידם את הביטחון על הפרנסה, כי הפרנסה אין לה תועלת אם נשללת ממה הביטחון, בן אדם נהנה בביטחון, ומרגיש במידת החיים.

אללה יתעלה נענה לקריאתו של אברהם, נביאו וחברונו, ועשה ממכה עיר יציבה ברצונו, יתעלה, ועשה ממה מולדת לאסלם, זאת בזכות קריאתו ותפילתו של אברהם (עליו השלום). יתר על כן, אברהם קידם את חסד הביטחון על הפולחן והאחוד, הוא אומר: "אלי, שית את העיר הזאת בטוחה והשב אותי ואת בני מלעבוד את הפסילים" (אברהם: 35).

גם אללה יתעלה, העניק אותם ברווחה בחיים וביטחון במולדתם: אללה יתעלה אמר: "לעבוד את אלהי הבית הזה, אשר זנם מרעב, וישת להם בית אסור בטוח, כי שאומר יתעלה שמו: "האם לא רואים, כי נתנו להם מקדש מבטחים בעת ישודדו בני האדם אשר סביבותם, הבהבל יאמינו ובחסד אלהים יכחשו" (העכביש: 67).

האומות מתקדמות על ידי הביטחון והיציבות, גם בני אדם ניצבים בחייהם ומחייהם, והכלכלה מתגדל ומתקדם, דבר זה, הקוראן הנכבד גילה אותו, בעת שאללה יתעלה שמו העניק את תושבי שבא בחסד הביטחון והיציבות, אללה יתעלה שמו אמר: "ועשינו ביניהם ובין הערים אשר צווינו להן את הברכה ערים צפופות, ונערוך בהן את המסע (לאמור) עברו בהם לילות וימים בטוחים" (שבא: 18).

אין אומה מתקדמת, ואין חברה מתרוממת אלא אם שרר בהן את הביטחון, והיציבות נכללת בין בניהן.

הרי הפרעת הביטחון והיציבות מפיעה על הארץ ובני אדם-על כן הייתה תפילת הפחד שונה מתפילת הביטחון בתיאוריה ודמותה, גם כן עליית הרגל תהייה חובה על בן אדם בתנאי בטחון הדרך, כי אם הייתה הדרך אין בטוחה, אז עליית הרגל אינה חובה על בן אדם, התוצאה מכך, הפולחן אינו מתחייב בצורה תמה אלא בחסד הביטחון והיציבות, ואם שרר הביטחון בקרב אומה וכל בן אדם בה חי בשלווה וביטחון בממונו ובכבודו,אז זוכה החברה בחיים של שלווה ויציבות, אין בהם פחד, אין בהם מהומות, ודאגה, והחברה כמובן זוכה בהתקדמות ורווחה.

תוצאה מכך, יציבות המולדת צורך הלכתי ודרשה לאומית, ומטרה גדולה ביותר ממטרות הדת הנכבד.

גם מגורמי היציבות, על בן אדם לאהוב את מולדתו שחי בה, עם כל חופשיו הגטימיים, ולהרגיש במידת המולדת שגדל על אדמתה, דבר זה הדגיש אותו הנביא מוחמד (עליו השלום) באופן מעשי, כשהגר ממכה אל העיר "מדינה", הרי לימד (עליו השלום) אותנו לאהוב את המולדת, וכיבוד להתייחס אליה, ואהבתו של הנביא מוחמד למולדתו "מכה" והרגשתו במידתה, הן היסוד, למרות קשיחותם של בניה, והתרגש לפירוד אותה לאמור: "באללה, את אדמת אללה הטובה ביותר, ואדמת אללה האהובה עליו (יתעלה) ולולאי הוציאו אותי ממך, מה יצאתי" (מוסנד אחמד ואלתרמדי) ובהגדה לאבן עבאס (רצון אללה עליהם), הוא אמר: אמר שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום): "מה טובתך מארץ, ואהובתי אליך (מכה) ולולאי שבניך הוציאוני ממך, מה גרתי בארץ אחרת" (הגדת אלתרמדי).

כשהגר אל עיר "מדינה" המאורה, והתחיל לבנות את המדינה החדישה, רצה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) ללמד את חבריו (רצון אללה עליהם) ואת העולם כולו כי אין עשוי לבנות את המולדות אלא האוהבים אותן, ולכן הייתה קריאתו לאללה מה שהגידה עאישה (רצון אללה עליה) שאמרה: הנביא (תפילת אללה וברכתו לשלום) אמר: "הוי אללה חיבב את עיר מדינה עלי כמו שחיבבת עלינו מכה או יותר" (הגדת אלבכרי).

הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אינו מבקש את אהבת  המולדת אלא להשיג היציבות והשלווה לכל בניה.

מכאן היה צריך על בן אדם לשמור את מולדתו על ידי אהבתה ולהגן עליה, ולשאת באחריותו וחובותו לגביה, יש מקום נכבד למולדת באסלאם, ויש בהזנחתו סכנה רבה, ולכן הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) עשה לכבד את האיש ששומר על יציבות מולדתו, ומוכן להקריב את נפשו תמורתה, במקביל, אללה יתעלה אינו מענה אותו, והאש אינו פוגע את עיניו, כי משלמים לאדם כפועלו, אמר אבן עבאס (רצון אללה עליהם): שמעתי את שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אומר: "עיניים, אין האש פוגעת בהן: עין בוכה מיראת אללה, ועין מבלה את הלילה והיא שומרת בשביל אללה". (הגדת אלתרמדי).

אהבת המולדת, היא מגורמי היציבות היסודיות לשום חברה, כי בן אדם אם אהב את מולדתו, הרגיש את האחריות לשמור על בטחונה ויציבותה, ואינו נענה למי שמשתקד חהחריב את המולדת מטעם המתיימרים, כי בן אדם, אם היה מובטח במולדתו, היתה נפשו יציבה, יצר בעבודתו, וגדלה יצירתו ומתנתו.

מגורמי היציבות, גם, להפיץ את הידידות ושיתוף פעולה בקרב בני אדם. אמר (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום): המאמין למאמין כמו הבניין, קושר זה את זה בחוזקה, והידק את אצבעיו" (מוסכם עליו).

עלינו להתרחק ממחלוקת והסכסוך, כי זה דבר מביא לידי פירוד ואבידה. אללה יתעלה אמר: "ולא תריבו פן תיפלו ברוחכם ואבד נצחונכם ויחלו כי אללה עם המייחלים" (אלאנפאל: 46). האזהרה, האזהרה מהמחלוקת והסכסוך, כי הם רע מביא לידי הפירוד והאבידה, והאזהרה, האזהרה מההשתייכות או להפלג למפלגות, כי הן רע מביא לידי פירוד וגלות בחברות.

יש להתחבר ושיתוף פעולה בין הכל כדי להשיג את יציבות המולדת, זה הוא הדבר שאללה יתעלה, ציווה אותנו, הוא אמר: "שתפו פעולה לעשות את הצדק ויראת אללה, ואל לשתף פעולה לעשות אשמה ואיבה, ויראו את אללה, כי עונש אללה כבד מאוד" (השולחן: 2).

הדבר החשוב ביותר שעוזר להשיג את יציבות המולדת הוא: להאזין ןלציית למושל בדבר שאינו במרידת אללה (יתעלה). אמר אללה יתעלה: "הוי המאמינים, שמעו בקול אללה ובקול השליח וראשי הפקידות מקרבכם וכי תריבו בדבר, והבאתם אותו אל אללה ואל השליח, אם מאמינים אתם באללה וביום האחר, זה טוב יותר והנאה בפתרונות" (הנשים: 59).

בעל השררה הוא צלו של אללה בארץ, כמו שאמר הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום): "השליט הוא צלו של אללה בארץ, מי כיבד אותו, אללה מכבד אותו, ומי לעג לו, אללה לועג לו" (מגיד אותו אלטבראני ואלביהקי). ואמר (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום): מי שכיבד את שלטון אללה בעולם הזה, אללה מכבדו ביום המקומה, ומי שהעליב את שלטון אללה בעולם הזה, מעליב אללה אותו ביום המקומה" (מגיד אותו אחמד).

ציותו של השליט היא מציותו של אללה, ואינטרס המולדת הוא אמונה מאמין בה המוסלם לריבונו, אם הוא ציווה במצווה או אסר דבר מה, הייתה חובה לציותו, אם לא הייתה במרידה לאללה יתעלה, מאת אבי הרירה (ירצהו השם) אמר, שמעתי שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אומר: "מי ציית אותי, כבר ציית את אללה, ומי שמרד בי, הרי מורד באללה, ומי שמציית את המושל כבר ציית אותי, ומי שמורד במושל, הרי מרד בי, כי אם אלאמאם מגן לוחם מאחוריו וחסות בו, אם הוא ציווה ביראת אללה, וצדק, הרי יש לו בזה תגמול, ואם אמר בדבר אחר, הרי עליו ממנו" (מגיד אותו אלבכארי).

ציוות בעל השררה- בדבר אינו במרידה נגד אללה- יש בה תיקון הדת והעולה הזה, ומרידתו, יש בה תיקון הדת והעולה הזה, ומרידתו, יש בה השחתתם.

-פירוש "גנה-מגן": מסך וצעיף נגד הרעות והמדוחים.

לכן, על בן אדם להשמיע ולציית את בעל השררה, ואל לצאת מקרב חבורת המוסלמים ולהביא לידי פירוד חבילתם, אבו הרירה (ירצהו השם) אמר, הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אמר: "מי יצא מהציות, ופירד את החבורה ומת, מת מיתת הג/אהליה (התקופה שלפני האסלאם), ומי נלחם תחת דגל האדיקות העוורת, כועס לקבוצה, או קורא לקבוצה, או מנצח לקבוצה, ומת בעתו, אז היא מיתת הג'אהליה, ומי יצא נגד אומתי, להכות את צדיקיה ומורדיה, ואינו מתחשב למאמינים בה, ואינו מקיים את הבטחה לכל בן ברית, הרי אינו ממנו ואינו מקיים את הבטחה לכל בן ברית, הרי אינו ממנו ואינו ממנו" (הגידוה מוסלם).

אולי הסיבה לצורך השמיעה והציות לבעלי השררה, כי התוצאות מאי ציותם ומשחיתות, נעשו כפולות ומכופלות אם קרתה המרידה בהם, מצד אחר, יש לעצה ולתיקון, דרכים ושיטות של שלום ודימוקרטיה רבות, כדי ללכד את שורות האומה, ולמנוע את הפירוד והפילוג, ומה שהיה תוצאה מכך, מרצח, שפיכת דמים, חילול כבודים, תוקפנות על האסורים, השמת הערים, אבידת הכספים, ופירוד החבילות, דבר זה גלוי לכל והוא תוצאה לארנכיה, שאי ציות ושמיעה לכמה מבעלי השררה הן הסיבה לה.

מהדברים החשובים ביותר, שמאיימים את יציבות המולדת הם: להצת את המדוחים שמביאים לידי חסול החסדים, ולקרות את הענשים, ולנתק את הקשרים בין העמים והאומות, ומביאים גם לידי הפצת הנבלות, וגירוש את המידות הטובות, ולהפיץ את האיבה והשנאה, ולחסל את הידידות והאחווה, וצריך לומר שהמרד והמהומה הם אש אוכלת את היבשה והירוק, ומפרדת בין בן אדם ואחיו, ובינו לבין אמו ובנו, וחברתו ובניו, ומביאה להתרחק מציות ריבון בני אדם, מי הבעיר אותה, הוא ארור, ומפיץ אותה הוא מתפתה, היא משחיתה את הדברים ומביאה לתוצאות רעות, הרוצח והנרצח, האש גורלם, מה רבת רעתם.

לכן היה האסלאם שוקד בחוזקה על ההגנה נגד המדוחים ולהתערב בהם, והנביא הנכבד (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) לימד אותנו בהוראות מגנות כשנתקלים במדוחים ופתויים, ולימד את המוסלם כיצד להתנהג בהם ולעמוד בפניהם, אודות "עבד אללה בן עמרו בן אלעאץ" (רצון אללה עליהם) כי שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אמר: כיצד ברם ובזמן- או עומד זמן לבוא- בו בני אדם עוברים בכברה, שמשארת בלבד את פסולת האנשים, שאינם יודעים הבטחותםפקדונותם, והתחלקו, והיו ככה" וסיבך את אמצצעותיו, אמרו: וכיצד אנחנו עושים, שליח אללה? אמר: עליכם לקחת מה אתם יודעים, ולעזוב מה אינכם יודעים, עליכם לפנות אל הדבר המיוחד שלכם, ותעזבו את דבר הכלל" (הגדת אבו דאוד), ומאמרו: (כיצד בנו) פירושו: במה מצווה אותנו בעת זו? אמר: לקחת מה אתם יודעים: פירושו: מה אתם יודעים שהוא צדק, ועוזבים מה אינכם יודעים: זאת אומרת: שאתם מכחישים שהוא צדק (עזרת אללה) ו(פסולת) היא הדבר שאין בו טוב, והגרוע בכל דבר.

אללה אללה באיחוד והשמירה על המולדת, להיזהר ולהיזהר מהמדוחים, הגלויים והנסתרים.

ריבוננו (יתעלה שמו) מזהיר אותנו בספרו הנכבד בהרבה מקומות, מהם מה שאללה הגיד בהם כי המדוחים והפתויים אם התקרו, אז אינם מבדילים בין תומך לבין מתנגד, אמר יתעלה שמו: "והשמרו מ(רוח) מרד (מהסתה) לא יגע בלתי אם אל הפושעים בכם לבדם ודעו כי מוסר אללה כבד מאוד" (אלאנפאל: 25), גם הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) מזהיר אותנו הרבה. אודות חזיפה (ירצהו השם) אמר: שמעתי שליח אללה אומר: "ההסתות מגישים על הלבבות כמו מחצלת: קש קש, איזה לב ספג אותה, זאת אומרת: הסכים בה והגיע לה- שירטט בה הריץ שחור, ואיזה לב הכחיש אותה, שירטט בה הריץ לבן עד שתהייה על שתי פנים, לכן כמו אבן חלקה- ואינה פוגעת בו כל עוד השמיים והארץ (נשארים), והאחר שחור מאפיר, והוא שצבעו בין השחורה והאפורה, כצבע בת-יענה – כמו הכוס הנטוי, זאת אומרת נטוי מיושר- אינו יודע את טובה, ואינו מכחיש מגונה אלא מה שנחדר לתוך רוחו" (הגדת מוסלם).

אודות אבי הרירה (ירצהו השם), אמר, אמר שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום): תהיינה הסתות יש בהן היושב, טוב מהעומד, והעומד טוב מההולך, וההולך בהן טוב מהרץ, מי נספג בהן סופגות אותו, ומי שמצא בהן טוב מקלט, יהיה לו מגן" (מסכימים עליו).

חובה על המאמין המשכיל להתרחק צהפתויים ומה שעורר אותם, ולהתייחס להם בזהירות, אודות אנס בן מאלכ (ירצהו השם) לאלאנסאר (תומכי הנביא מוחמד, המוסלמים בעיר מדינה): אתם נתקלים אחרי במסוגלים אז עליכם בסבלנות עד שפוגשים אותי, וגורלכם: הברכה (הגן) "(הגדת אלבכארי) והמסוגלים, מן הסגולה, זאת אומרת מסוגל עליכם בעניינו העולם הזה, ומעדיף זולתכם עליכם, ואינו נותן לכם חלק בדבר.

ההתרקחות מהפתויים ולהיזהר מלפול בהם, היא טבעו של המוסלם שאוהב את הגאולה לעצמו בעולם הזה ובעולם הבא, ולכן הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) משכח את מי שמזהיר לעצמו שמתרחק מלהתערב בפיתויים- שבני אדם נופלים בהם- בכל מיטבו.

השלמות מפתוי המרד, תהיה לנהוג מצוות אללה יתעלה ומצוות נביאו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) וללכת בעקבות החבורה וציות בעלי השררה בעשיית הטוב, ובאינטרס המולדת, לכן, אללה יתעלה, מזהיר את כל מי עובר זאת, הזהרה מלהתערב בפתוי המרד בעולם הזה, ומה שממתין אותו בעולם הבא, מענוי כבד-אללה יתעלה אומר: "ונשמרו אלה אשר ימרו פקודתו, פן יגיע אליהם (רוח) מרד, או פן יפגעם עונש דאבה" (האור: 63).

צריך לשתוף פעולה מהכל למען התקדמות את המולדת המבורכת הזאת, ולעבוד להתנשאותה במאמץ וחריצות, ולשמור את נכסיה, ולהתנהג לפי מוסריה ומידותיה, ספריה וחוקיה, עד שלפתח את עצמותנו, ולשמור על ביטחוננו ויציבותינו, כי האזרח הישר, הוא שבונה את מולדתו, ועובד למען יציבותה ושומר אותה, ואינו הולך בעקבות בעלי הפנייה והאינטרס העצמי, והקריאות הנהרסות המשחיתות, ואחרי שעובדים מאחוריה להחריב את המולדת ולהפיץ את האנרכיה, אללה יתעלה אומר: "והחזיקו במעוז (בחבל) אללה (כולכם) יחדו ולא תפרדו, וזכרו חסד אללה אשר נטה לכם בהיותכם אוייבים ויאחד לבותיכם ותהיו אחים בחסדו. ותהיו על עברי פי פחת גיהנם ויצל אתכם ממנה. ככה יבאר אללה לכם אותותיו, למען תאושרו בדרך" (בית עמרן: 99- 103).

פתויי המרד הגדולים ביותר שמאיימים את ביטחון ויציבות החברה הם: הקריאות הנהרסות שיוצאות מחולי הלבבות וחלשי האמונה, שאינם מאמינים במולדתם, בעלי הדעת הקיצונית, שעושים לפרק את החברה ולזעזע את ביטחונה, להרוס את בניינה, ולקרוע את גזריה, ולהתנהג בשיטותם ומזימותם הרעות, שאין להן מטרה אלא להפיל את המדינה ולהשפיל מיציבותה, הדבר החמור ביותר שמאיים את המדינה ומביא לידי הפירוק והסכסוך הוא השימוש החטא לדת ולהאמיר בה, הן בסמלים הריקים והן בנאומים הנמלצים, והן בוויכוחים הבלתי פורים, שאינם מגישים תוצאה ואינם מגיעים למטרה.

במינו, נתגלו קריאות נהרסות וקולות יוצאות דופן, שקוראות, בלי בושה, להשחית בארץ, לשפיכת דמים, ולפחד את הנאמנים, ולהפיץ את מעשי התועבה, וריבוננן יתעלה שמו אומר בספרו הנכבד: "אכן אלה האוהבים אשר ידובר בקהל נבלה במאמינים, להם עונש דאבה בעולם הזה ובעולם הבא, ואללה יודע ואתם לא תדעו" (האור: 19).

הקריאות הנהרסות האלה שעושים בעליהם להחריב את החברה ולהפיץ את האנרכיה, ולאבד את יראת כבוד החוק שמהווים את סכנה גדולה על הביטחון הלאומי של המולדות, ונחשבים הדלק החשוב והגדול ביותר לקיצוניות ולטירוריזם, ונותנים אמתלה לתאר את החברה בדברים בטלים, קריאות אלה שנושאים אותן, הרי מביאות לפתויי מרד גדולים שסוערים בארץ, בבני אדם, מרצח, השמדה וחרבון, ולהעריד את ביטחון האזרח והחברה.

יש לנו במה שקורה סביבנו במדינות שנופלות במרד ובאנרכיה, מופת ולקח, דתנו האסלאמית קוראת אל כל ביטחון, שלווה, יציבות, ולקיא מקרבה את התוקפנות והטירוריזם.