החדשות החשובות

קריאת הנביאים והשליחים לתיקון על רקע אל-קוראן הנכבד

awkaf-

עורך התיקון נחשב מהערכים האסלאמיים שדרבן וקרא להם דתנו אל-אסלאם אל-חניף, משום שהוא מידה נשגבת ואכן נפש בן אדם נוטה אליו ושמחה בו, והוא עורך אנושי ואין מנוס ממנו להשיג את פיתוח התבל, וגם הוא דרישה שרעית מתעניינת בהסרת גורמי השחיתות והמחלוקת ובהשגת ההתקרבות בין בני אדם עד יהיו מצביהם תקינים בכל רחבי החים.

אין ספק כי התיקון הוא המטרה המבוקשת מבני אדם בכל מעשיהם ודיבוריהם. ועבודת בן אדם אינה מתקבלת בלי יישור, ועל כן אין בן אדם להימנע מהיותו ישר בנפשו, בדיבורו ובמעשיו, ואין מנוס מהיותו מתעניין בדאגות בני אדם ומתקן אותם.

המתבונן בקוראן הנכבד יראה כי הוא התעניין בעורך התיקון ודאג לו דאגה רבה, אז נזכרת בו מילת "אל-אצלאח" וגזוריה כ-170 פעמים, והריבוי מזכירת איזה דבר מצביע על עלייתו בחשיבות, רום כבודו וגודל מעלתו. הערך "צלח" (=תיקן) כבר נזכר בקוראן והיו לו משמעויות רבות מצביעות בדרך כלל כי מטרת אל-אסלאם היא תיקון בן אדם באמונתו, התנהגותו, פולחנו, יחסיו וכל רחבי חייו.

אל-קוראן הנכבד כבר קשר במקומות רבים בין האמונה באללה -יתגדל ויתהלל- לבין התיקון, הדבר המצביע כי התיקון נחשב מאותות האמונה באללה -יתגדל ויתהלל, אז אמר אללה –יתעלה: "מי אשר האמין ותיקן, לא פחד עליהם ואינם מצטערים" [סורת אל-אנעאם: 48]. וגם אמר –יתעלה: "ישאלוך על המלקוחִים, אמור: המלקוחִים לאללה ולשליח, על כן היו יראים את אללה ותקנו את עוינותכם וקבלו מרות אללה ושליחו אם התם מאמינים" [סורת אל-אנפאל: 1].

כמו כן קשר אל-קוראן הנכבד בין יראת אללה לבין התיקון, אז אמר אללה –יתעלה: "מי אשר ירא [את אללה] ותיקן, לא פחד עליהם ואינם מצטערים" [סורת אל-אעראף: 35]. זאת ועוד קשר אל-קוראן הנכבד בין החזרה בתשובה לאללה לבין התיקון, אז אמר אללה –יתעלה: "כי אם אשר חזרו בתשובה ותיקנו" [סורת אל-בקרה: 160]. ואמר –יתעלה: "ואם שניהם חזרו בתשובה ותיקנו" [סורת אל-נסאא: 16]. ואמר –יתעלה: ""כי אם אשר חזרו בתשובה אחר כך ותיקנו, הנה אללה ע'פור רחים" [סורת אל-נור: 5]. לכן נחשב התיקון כתוצאה לאמונה באללה –יתגדל ויתהלל, ליראתו ולחזרה בתשובה לו.

אל-קוראן הנכבד כבר חיבב על בני אדם את התיקון משום שאללה גומל למתקנים מהם השכר הכביר, אז אמר –יתעלה: "לא טוב בהרבה מהתלחשותם זולת מי אשר קרא לתת צדקה או לעשות חסד או תיקון בין בני אדם. ומי אשר עושה זאת כדי להפיק רצון אללה, ניתֵּן לו שכר כביר" [סורת אל-נסאא: 114].

המתבונן בידיעות הנביאים והשליחים עם עמיהם, יראה כי כולם נשלחו כדי לתקן את כל מה שהשחיתו אותו בני אדם בארץ, אז היו כל הנביאים קוראים להשיג את תיקון התבל מהשחיתות, מחטאים ומהמחלות שפשו תוכם. כל נביא בא כדי לתקן את השחיתות שהתפשטה בזמנו, אז שלח אללה –יתגדל ויתהלל- אותם אל יצוריו להיות מבשרים ומזהירים, ועשה להם עקידה, שריעה ומידות מתקנות את הנפשות ומטהרות אותן מטומאת הפוליתיאזם, אז אמר אללה –יתעלה: "מעולם לא שלחנו לפניך איזה שליח בלא שגילינו לו כי אין אלוה מבלעדַי ולכן עבדוני" [סורת אל-אנביאא: 25]. קריאתם של אותם הנביאים באתה למען תתקן את מעשהו של בן אדם בעולם הזה כדי להפיק רצון אללה בעולם הבא.

הרי הוא "נוח" –עליו השלום- קרא לעמו למען יתקנו את עצמם דרך דביקתם בדת אללה, והם יוכלו להשיג את זה כשהם יעבדו את אללה, לא יצרפו לו כל שותף ויעזבו את עבודת האלילאם שאין להם יכולת להעביר צרה מעל עובדיה ולא להביא תועלת להם. אללה –יתעלה- אמר: "ואמרו: אל תטישו את אליכם, אל תטישו את ודּ, סואע, יע'ות', יעוק ונסר. והם כבר הִתעו רבים, ואל תוסיף לעוולים בלתי אם תעייה" [סורת נוח: 23, 24]. ואכן חיבב נוח על עמו את התיקון דרך בקשת המחילה מאללה כדי להרבה להם את הפרנסה ויעניק להם את הבנים, אז אמר אללה –יתעלה: "ואמרתי: בקשו מחילה מריבונכם, כי הנה הוא סלחן. אזי ישלח לכם גשמים בשפע, ימציא לכם רכוש ובנים, ייצור לכם גנים וייצור לכם נהרות. מה לכם לא תחלקו לאללה יקר?" [סורת נוח: 10- 13].

והנה הוא נואם הנביאים "שֻעַיְבּ" -עליו השלום- מטפל את השחיתות החלה באל-עקידה ואת מה שבא אחריה מהשחיתות הכלכלית המופיעה בחיי עמו, אז קרא אותם להימנע מההחסרה במשקל כיוון שהיה המוסר הרע הזה פרוץ תוכם. ולכן בא "שֻעַיְבּ" -עליו השלום- כדי לקרוא לתיקון השומר את זכות המוכר ואת זכות הקונה. אז אמר "שֻעַיְבּ" -עליו השלום- כמו שנזכר בקוראן: "הוא אמר: בני עמי! עבדו את אללה, אין לכם אלוה מבלעדיו, ואל תחסירו במידות ובמשקל, הן רואה אני כי אתם בכל טוב, והריני חושש עליכם מעונש יום סוגר. בני עמי! מילאו את המידה ואת המאזניים בשלמות, ואל תחסירו לאנשים מן המגיע להם, ואל תעשו שמות בארץ. ברכת אללה טובה לכם יותר, אם הייתם מאמינים ואינני עליכם שומר" [סורת הוד: 84, 85]. אחר כך גילה להם "שֻעַיְבּ" את מהות העניין בקריאתו היא התיקון, אז אמר לפי הקוראן: "אינני רוצה זולת התיקון ככל יכולתי, והצלחתי אינה קמה אלא באללה עליו סמכתי ואליו אני שב  [סורת הוד: 88]. הקוראן זכר –במקום אחר- כי "שֻעַיְבּ" -עליו השלום- היה נחוש בדעתו לתקן את מה שהשחיתו אותו בני עמו מההחסרה במשקל ובמידות, אז אמר להם –לפי הקוראן: "מילאו את המידה, ואל תהיו מהמחסירים, ושיקלו במאזני צדק, ואל תפחיתו לאנשים מן המגיע להם, ואל תעשו שמות בארץ" [סורת אל-שועראא: 181- 183].

ראוי לשים לב לדברי מרנו "שֻעַיְבּ" -עליו השלום- כשהוא קורא לתיקון ואומר: "והצלחתי אינה קמה אלא באללה עליו סמכתי ואליו אני שב", אז נעיר הערה מדויקת, כיוון שהוא גילה כי נוכחות עורך הנאמנות בתיקון היא המטרה הגדולה שיש להתחשב בה במתקן.

אכן הוא תיקון שלא רוצה המתקן ממנו להשיג מטרות אישיות, ואינו נובע מגורמי הנפש או מנטיותיה או ממאבק אישי. אלא שהוא תיקון מביא תועלת כללית לכל אנשי החברה.

והנה הוא הנביא "צאלח" -עליו השלום- קורא לבני עמו ואומר –לפי הקוראן: "והיו יראים את אללה וצייתו אותי. ואל תענו לפקודת המגזימים, אשר משחיתים בארץ ואינם מתקנים" [סורת אל-שועראא: 150- 152].

והנה "מוסא" –עליו השלום- כשהקים את אחיו "הארון" –עליו השלום- תחתו בקרב בני עמו, ציווה אותו על התיקון ועל חוסר התהלכות בנתיב המשחיתים, אז אמר אללה –יתעלה: "נועדנו עם מוסא שלושים לילות והשלמנו אותם בעשרה, ונשלמה היוועדות ריבונו ארבעים לילות. מוסא אמר לאחיו הארון: מלא את מקומי בקרב בני עמי ותקן ואל תלך בנתיב המשחיתים" [סורת אל-אעראף: 142].

ובסוף בא נביא אל-אסלאם "מוחמד" –עליו השלום- והשלים את קריאתם של הנביאים והשליחים –עליהם השלום- שקדמו לו, אז קרא לתקן את כל רחבי החיים, על המישור הדתי, החברתי, תכלכלי והמדיני. ואם נסתכל בתולדות חייו –עליו השלום- נמצא כי הוא כבר בנה תרבות אסלאמית קשורה בערכים ובמידות, כיוון שביסס את הערכים והמידות האלה בחברה שהיתה מזוהמת בהרבה משחיתות המידות כמו הזנות, הגניבה, ההריגה, הנשך, אכילת ממון בני אדם בלא צדק, אכילת ממון היתום וכדומה מהתועבות ומהמגונים. אלא ששליח אללה –עליו השלום- עמד בפני כל הבעיות האלה והשתמש בתיקון, אז היתה קריאתו –עליו השלום- קריאת חיים ותיקון ליחיד ולחברה. אללה –יתעלה- אמר: "הוי אשר האמינו! היענו לאללה ולשליח בקוראו לכם למה שיחייה אתכם" [סורת אל-אנפאל: 24]. על המישור הדתי באתה קריאתו –עליו השלום- לתקן את הנפש דרך הדת. זאת הקריאה שגילתה כי אין אל מבלעדי אללה, והביאה את ההוכחה ליחוד אללה וגם לאמינות שליחו –עליו השלום. ועל מישור תיקון ההנהגה, קרא –עליו השלום- לאצילות האופי, וגילה כי היא מהות עניין קריאתו, אז סיפר "אל-בייהקי" ב-"סונן אל-בייהקי" כי הנביא –עליו השלום- אמר: "אכן נשלחתי רק להשלים את אצילות האופי".

הנביא –עליו השלום- קרא עוד לערכים ולעיקרונות האנושיים שסומך עליהם תיקון החברה, ובאמצעותם אפשר לשמור על יחידת החברה, על כוחה, על התלכדותה ועל התקשרותה למען תחיה האנושות בשלום ובנועם, בלי ריב, בלי מחלוקת, בלי אלימות ובלי טרור, להפך ממה שקורה בעולם מהאלימות ומההשחתה בארץ דרך ההריגה והחבלה.

מהמידות אלה שהסכימה עליהן כל הדתות השמימיות בגין התיקון: הצדק, והסובלנות, והשלמות  והצודק במאמר ובפועל, וכיבוד ההורים, ואיסור לקיחת כסף היתומים, והתייחס טוב לגרים, והמילה הטובה, כל אלה מפני שהחוק השמימי אחד, לכן אמר נבינו (עליו השלום): (הנביאים הם אחים קרובים, אמהות שלהן שונות ודתם אחידה) (צחיח אלבכארי), יסודי הדתות אולי שונים בעבודות, וטקסיהן לפי טבע הזמן והמקום, אבל המוסר והמידות האנושיים שמהווים יסוד לחיים, אינם שונים באיזו דת. הנביא שלנו אומר (עליו השלום): (הדבר שחוזר מקדם לבני-אדם הוא: אם לא תתבייש, עשה כמיטב לרצונך), לפי זה, איזה דת מהדתות הטילה היתר לקטילת הנפש שאסר אללה בלעדי גזר דין צדק, או הטילה היתר לחוסר כיבוד הורים, או לקיחת כסף היתומים, או אי השלמת דמי העובד?

ואיזו דת התיר את הכזב, או אי הנאמנות, או הבגידה, או השיית רע בתמורה לטובה?

להפך, כל הדתות השמימיות הסכימו והתאספו על הערכים האנושיים הנשגבים האלה,ואיזה אחד עבר עליהם, לא סוטה משורת הדתות, אלא סוטה מתחום האנושיות ורוחק מאנושיותו והטבע התקין שברא אללה את בני אדם עליו.

מפני זה אמר "אבן עבאס" (רצון אללה על שניהם) אודות אומרו (יתעלה ): (אלאנעאם: 151- 153)"אלה הן איאת מוחכמאת לא השתנו באיזה ספר, והן אסורות על בני-אדם כולם, והן אם הספר- כלומר יסודו- מי שמתהלך דרכן נכנס אל אלגנה, ומי שמזניח אותן נכנס אל אלנאר".

לפי זה, איזו קריאה לתיקון שונה לקריאת הנביאים, ורחוקה מדרך הדת, היא בעבודה קריאה לשחיתות בארץ.

הנביא (עליו השלום) נתן המופת במשל לשלימןת ותיקון, במאמר ובפועל, והיה מקריאותיו (עליו השלום) לאללה תביעה לתיקון בכל הדברים, ומזה  אומרו: (אלוהי, תקן לי דתי שהוא יסוד חיי, ותקן לי את עולמי הזה שאני חי בו, ותקן לי עומי הבא שבו תחייתי, ועשה החיים בשבילי סיבה למרבה חסד, והמוות בשבילי מנוחה לי מכל רע) (צחיח מוסלם). היה (עליו השלום) מפייס מריבות בין בני אדם בנפשו, וחותר לו בחיבוב לו והזנחה לאיבה ומחלוקת, מסר "סהל אבן סעד" (ירצהו אללה): כי תושבי קיבאא נלחמו עד הרימו את האבנים זה מנגד זה, ונמסר זה לשליח אללה (עליו השלום), ואמר: (הוה נלך לפייס ביניהם) (מסר אותו אלבכארי בצחיח שלו).

השלימות והתיקון הם אבן היסוד להישרדות החברה והתקדמותה, אנו זקוקים טרם לתיקון הנפש בכל ענפי החיים השונים במדיניות ובחברה ובכלכלה ובמדע. תיקון הנפש הוא תביעה דתית וחובה, בעיקר בימים האלה, שבהם מעט האימונה תוך הנפש, ושחיתות המידות המוסריות, וטישטוש החובות והזכויות, עד נהפך הרבה בני אדם אינם מכבדים לא הגדול ולא החכם והקרובים וההורים ולא למולדת.

מן תופעות התיקון כי יידע הפרט מה שלו ומה שעליו, ולא יזיק בזכויות האחרים, ויידע את התחייבויותיו וימלא אותן בצורה הכי טובה.

אל-אסלאם דת הבנייה והפיתוח

 

awkaf-

הגורמים:

  1. פיתוח התבל דרישה שרעית.
  2. קריאת אל-אסלאם לבנייה ולפיתוח.
  3. דיוק העבודה הוא אמצעי ההתקדמות של האומות והעמים.
  4. סירוב אל-אסלאם לכל תופעות העצלנות.
  5. האזהרה מהחבּלה ומההשחתה בארץ.
  6. הנושא:

אללה –יתעלה- ברא את האדם בישרות היותר טובה, עשה אותו נכבד, רומם אותו על יתר יצוריו והכפיף למרותו את כל מה שביקום, אז אמר–יתעלה: "הננו עשינו את בני אדם נכבדים ונשאנום על פני היבשה והים ופרנסנום במיטב המטעמים ורום גדול רוממנום על רבים ממי אשר בראנו" [סורת אל-אסראא: 70]. ואמר –יתעלה: "הוא אשר יצר לכם את כל אשר בארץ"[סורת אל-בקרה: 29]. עשיית האדם לנכבד והשפעת הטובה עליו הצריכו להקמתו כשולט בארץ, אז אמר אללה -יתעלה: "ואז אמר ריבונך: הנני שם בארץ חליף. אמרו: התשים בה את אשר ישחית בה וישפוך את הדמים, בעוד אנחנו משבחים ומהללים אותך ומפארים את קודשך, אמר: הריני יודע את אשר לא תדעו [סורת אל-בקרה: 30]. אחר כך ציווה ריבוננו על בן האדם כי ימלא מטלה גדולה יחד עם הפולחן؛ הרי היא מטלת פיתוח התבל הזה והפקת מטמוניו ואוצרותיו, אמר –יתעלה: "הוא יצרכם מהאדמה ודרבן אתכם לפתח אותה"[סורת הוד: 61]؛ כלומר: ציווה אתכם כי תפתחו ותשפרו את הארץ ותחפשו את האוצרות שהוטמנו בתוכה ואת תנובותה שהוקצבו בה.

אללה -יתגדל ויתהלל- כבר ציווה את האדם כי ישתדל ויאמץ את האמצעים ולא יתעצל או יתרשל בהישג את המטרה הזאת؛ אז אמר -יתגדל ויתהלל: "הוא אשר עשה את הארץ לכם כנועה. והתהלכו בקצוויהָּ ואכלו מכלכלתו ואליו תחיית המתים" [סורת אל-מולכ: 15].

השתדלות האדם ועבודתו אינן תלויות באיזה זמן. אדרבה חובה על האדם להשתדל עד כלות נשימתו כפי שאמר השליח –עליו השלום- בחדית' שמסר אותו "אנס בן מאלכּ" –ירצהו אללה, אז סיפר כי הנביא -עליו השלום- אמר: "אם חל יום התחייה, והיה מכם מי שמחזיק בשתיל, אם יוכל לשתול אותו לפני שתקום השעה, ישתול" [מסר אותו: אל-אמאם "אל- בוח'ארי" ב-"אל-אדבּ אלמופרד"]. אפילו בימים הקשים מופיע אל-אסלאם כדת מדרבנת לבניית התבל ולפיתוח אותו וקוראה להישג את שניהם משום שהם יסודי החיים ונחשבים מן האמצעים הכי חשובים של התקדמות האומות והחברות.

אל-אסלאם התעניין בבכל האמצעים של פיתוח התבל ובנייתו, וכבר דרבן את המוסלמים לנסוע ברחביו, להתהלך בקצוויו, לחפש את המחיה ביבשה ובים ולהמריץ -בבהירות- על העבודה؛ אלמקדאם -ירצהו אללה- כבר סיפר כי שליח אללה -עליו השלום- אמר: "אף אחד מעולם לא אכל אוכל טוב מאוכלו מעשׂיית ידו, והנה דוויד הנביא -עליו השלום- היה אוכל מעשׂיית ידו [מסר אותו: אל-בוח'ארי]. וזאת אומרת שקריאת "אל-אסלאם" לעבודה –שהיא אמצעי הפיתוח והבנייה- היא ישירה, וזה דבר מועיל לכל העולם.

זאת, ועוד כיבד אל-אסלאם את העבודה הרצינית, הוקיר אותה, העלה את חשיבותה, התיחס אליהּ כאמצעי ההתפתחות וההתקדמות והשית אותה מן הפולחנות. הקוראן הנכבד קרא למען חיפוש המחייה דרך העבודה , אז ציווה אללה -ישתבח שמו- להתפזר בארץ -אחרי תום צלאת אל-ז'ומעה- כדי להתפרנס, הוא אמר: "עם תום הצלאה התפזרו בארץ ובקשו לכם מנדיבות אללה, והרבו לזכור את אללה למען תצליחו" [סורת אל-ז'ומעה: 10]. ואדונינו עראכּ בן מאלכּ -ירצהו אללה- היה בתום צלאת אל-ז'ומעה מתפזר, ועומד ליד שער המסגד לאמור: "אלוהי! הנה אני עניתי לקריאתך, התפללתי והתפזרתי כפי שצווית. אלוהי! כלכלֵני מחסדך, כי אתה הטוב במכלכלים".

יש הרבה מן "איאת אל-קוראן" מדברות על חשיבות העבודה בבניית התבל ובפיתוחו. גם יש "אחאדית'" רבים ב-"אל-סונה" הנביאית הטהורה- מדרבנים על ההשתדלות, ההתאמצות, העבודה והבנייה, אלה "אל-אחאדית" מגנים  את העצלנות ואת ההתרשלות, ומגלים כי העבודה היא האמצעי שצריך עלינו לאמץ אותו כדי להישג את הכבוד ואת אצילות הנפש, אז סיפר אבו הוריירה -ירצהו אללה- כי שליח אללה -עליו השלום- אמר: "טובה לכל אחד מכם לחטוב ולשׂאת על גבו את עצי הסקה, מפשיטת ידו לבקש נדבה, אז יתנו לו, או ימנעו ממנו [מסר אותו: אל-בוח'ארי]. סופיאן אל-ת'וורי –אללה ירחם עליו- היה עובר על פני כמה מהאנשים היושבים ב"אלמסגד אלחראם" ואמר: למה אתם יושבים? אמרו: ומה נעשה?! אמר: בקשו לכם מנדיבות אללה, ואל תהיו נטל על המוסלמים".

"אל-אסלאם אל-חניף" הבהיר כי הטורח למען מחייתו וכדי לבקש פרנסה לילדיו הוא בדרגה כדרגת "אל-שהיד" או כדרגת העומד על המשמר בשביל אללה, כיוון ש"כעב בן עוג'רה" -ירצהו אללה- סיפר כי איש עבר על פני הנביא -עליו השלום, וראו אותו חבריו של הנביא –עליו השלום- ומצאו חן בעיניהם מסבלנותו ומפעלתנות, מני אז אמרו: שליח אללה, הלוא יהיה זה בשביל אללה!! אמר שליח אללה –עליו השלום: "אם היו ילדיו קטנים והיה טורח למען פרנסתם, יהיה מעשהו בשביל אללה. ואם היו הוריו זקנים והיה טורח למען פרנסתם, יהיה מעשהו בשביל אללה. ואם היה טורח כדי לנשוא אישה ולשמור על תומת ערוותו, יהיה מעשהו בשביל אללה, ואם היה טורח למען פרנסת אשתו, יהיה מעשהו בשביל אללה. ואם היה טורח להתפארות ולהרבות רכוש וצאצאים, יהיה מעשהו בשביל "אל-טאע'ות". [מסר אותו: אל-טבראני].

אל- אסלאם לא הסתפק בקריאת המוסלמים לעבוד בשביל בניית התבל ופיתוחו ותו לא, אלא שקריאתו היתה גם לדייק את העבודה ולשכלל אותה כדי להפיק רצון אללה ורחמיו, אז סיפרה עאישה -ירציהָ אללה- כי שליח אללה -עליו השלום- אמר: "אללה -יתגדל ויתהלל- אוהב אם יעבוד אחד מכם עבודה, כי ישכלל אותה" [מסר אותו: אל-טבראני].

דיוק העבודה וההתחשב בה הם כל כך חשובים מבין הערכים והעקרונות שקרא אליהם "אל-אסלאם", אז נחשב דיוק העבודה למטרה ממטרות הדת, וגורם מגורמי התקדמותו של המוסלם. ואם ידייק המוסלמי את עבודתו, יזכה ברצון אללה ויהיה נאמן לו, משום שאללה אינו מתרצה לעבודה אלא אם היתה מיוחדת לו. והעבודה לא תהיה מיוחדת לאללה אלא אם היתה מדוייקת. אללה -יתגדל ויתהלל- כבר יצר ודייק  את כל דבר להפליא ובאופן שאינו ניתן לחיקוי, אז אמר –יתעלה: "זהו מעשה אללה המדייק לעשות כל הדבר, הנה הוא ח'ביר בכל אשר אתם עושים" [סורת אל-נמל: 88]. אללה -ישתבח שמו- ציווה את האדם לעשות טוב, ואסר עליו את ההשחתה, אז אמר -יתעלה: "…ועשו טוב כי אללה אוהב את המיטיבים" [סורת אל-בקרה: 195]. וגם אמר -יתעלה: "… ואל תבקש להשחית את הארץ כי אללה אינו אוהב את המשחיתים" [סורת אל-קצץ: 77].

אל-קוראן הנכבד קרא את האדם -דרך הרבה מן אל-איאת- לדייק את העבודה ולהתמסר  כדי לזכות  ברצון אללה -יתעלה, להשיא עצה נאמנה לבני אדם, לשרת אותם ולשתף פעולה בין האנשים בחברה. אל-קוראן גם הבטיח למי שיעשה ככה את הסכר הכביר ואת השבחים הרבים בעולם הזה ובעולם הבא, וגילה כי מישהו בעוד עוסק בעבודתו יהיה בהשגחת אללה "אל-עלים" בצפונות הלבבות ובחביוניהם, וכי אפילו שמץ ממעשי בני אדם לא נעלמה ממנו, אז רושם הוא -ישתבח שמו- את כל מעשיהם כדי לתת להם את סכרם עליהם ביום שיפגשוהו, אללה –יתעלה- כבר אמר: "לא תעסוק בדבר-מה ולא תקרוא כל דבר קוראן, ולא תעבדו כל עבודה, אלא שהיינו מצפים בכם עושים זאת. [פעוט] ממשקל שמץ אינו נעלם מריבונך לא בארץ ולא בשמיםתת ולא קטן מזה ולא גדול אלא שהוא [נרשם] בספר ברור" [סורת יונוס: 61]. אללה -יתגדל ויתהלל- הוא היחיד שרואה את האדם ומשגיח אותו בעבודתו. הוא רואה אותו במפעלו, בחוותו, בחנותו ובכל תחומי עבודתו, הוא -יתעלה- כבר אמר: "אמור: עשו ואללה יראה את מעשיכם וגם שליחו והמאמינים, ותוחזרו אל יודע הנסתר והנגלה אז יגיד לכם את אשר הייתם עושים[סורת אל-תוובה: 105]. הפרשנים אמרו כי צוו (עשו): יש בו אזהרה ואיום: כי מעשיכם אינם סמויים על פני אללה, ולא שליחו, ולא המאמינים, הזדרזו לפעולות חסד, והקדישו אותן למען אללה -הנעלה והנכבד- ויש בו חיבוב והאצה, כי מי ידע שמעשיו אינם סמויים הן טובים והן רעים, הרי הוא נוטה למעשי חסד, ורחק ממעשי רע, כמו אמר "זוהיר":

ואיזו מידה אצל בן אדם *** חשבה סמויה לאנשים, כי אם גלויה

כמו כן קראה הסונה הנביאית הטהורה למסירות העבודה והבנייה כדי להגיע להכי נעדף וטוב ומיומן, בצד הפולחנות כאל-צלאה שהיא יחס הקשר בין העבד ובוראו, העומד במעמד האימאם הוא הכי שומר לכתב אללה, ובקריאת הקוראן: יקרוא אותו המיומן בו ששיבח אותו השליח -עליו השלום- כי הקורא עם הנכבדים וברי לב, ומצווה האחראי על הלווית המת באומרו: " כשמכין אחד מכם את אחיו לקבורה חייב הוא להטיב קבורתו" [מסר אותו מוסלם]. מסופר על ידי עאצם בן כוליב אלגרמי אמר: מסר לי אבי כוליב כי נכח עם אביו הלוויה נכח אותה שליח אללה [עליו השלום] כשאני עלם משכיל ומבין, והגיע עד קבר אינו ערוך, אמר והיה אומר שליח אללה -עליו השלום-: "הכינו את הקבר הזה" עד חשבו האנשים כי זה מן הסונה, ואמר: "זה אכן אינו מועיל למת או מזיק לו, אבל אללה אוהב מהעובד כי ייטב מעשיו" [מסר אותו אלביהקי].

חייב בן אדם להטיב כל מעשיו, ולהיות ירא אללה משך עבודתו, הרי אללה -ישתבח ויתעלה- לבדו המסתנן בקרב הלבבות ויודע מעשיהם הן קטנות והן גדולות, הן מעטות והן רבות.

בן אדם שאינו מטיב את מעשיו ואינו ירא אללה, הוא אשם כה הוא מוביל לבזבוז כספים ומאמצים. הפוקד הזה המתרשל ואינו מטיב את עבודתו ובו בזמן מקבל שכר שהושג בצורה בלתי חוקית, יש לעם כולו זכות בו ומבקש אותו ביום הדין. בני אדם שלהם תכונות ממעין זה הם סיבת האחראים על עיכוב האומה, אנו מתלוננים נגדם לפני אללה יתעלה, כמו אומר "עומר" -ירצהו אללה-: "אני מתלונן לפני אללה את חוסר אונים של המאמין ובגידת החזק".

האיסלאם התמודד עם כל תופעות הייאוש והעצלנות שאינם מובילים לבנייה ופיתוח, וראה את העצלנות כמידה רעה, אללה הנהדר ונעלה גינה את העצלים בספרו הנכבד והבהיר כי היא ממידות הצבועם ואמר: [ובאים לתפילה רק באי רצון] [אלתובה: 54], העצלנות מידה שלילית חמורה ומחלה הרסנית, משחיתה את האומות והעמים ומובילה לעכב אותם משורת הציביליזציות המתקדמות, וזה מחלה חמורה אם דבקה בבן אדם תעשה אותו כמו אובד את אנושיותו, אמר האימאם אלראג'ב: "מי התעכב והתאבטל נעקר מן האנושיות ומן החיות, ונהפך ליצור ממין המתים" [אלד'ריעה אלא מכארם אלשריעה], לכן הנביא -עליו השלום- מבקש מחסה מעצלנות ורשלנות. מסופר על ידי "אנס בן מאלכ" -ירצהו אללה- אמר: שליח אללה -עליו השלום- היה אומר: "הוי אלוהי, מבקש ממך מחסה נגד חוסר אונים ועצלנות, פחד וזקנות, וקמצנות, ומבקש מחסה מייסורי הקבר ומן צרת החיים והמוות" [מסרו מוסלם]. הנביא -עליו השלום- הניח ביחד בבקשתו את העצלנות וחוסר האונים מפני שהם זוגים כי שניהם מובילים לרשלנות מישום המשימות המבוקשת מן האיש להשגתן.

העצלנות מחלה לבבית ומכשול פסיכולוגי מאכזב, ומחליש הרצון, ומוביל לאדישות, והיא מיקרוב הרסני, ומחלה קוטלת, מעכבת את התקדמות האומות והעמים, ומונעת את היחידים מעבודה רצינית ומאמץ מועיל. האיסלאם גינה את העצלנות והזהיר ממנו כי טמון היעלמות למה אין להתעלם ממנו. גם כן היא גוררת לאדישות במעשים עם תחושה בייאוש או שנאה, חס וחלילה. ועושה בן אדם שונא את הטוב בגלל רפיון רצונו, ועושה אותו מוותר בהתחייבותיו, וזה אוייב ההצלחה, מה שהורס בכל דובק בו, ועלול להפוך בן אדם חולה בו רשלני מבקש עזרה מבני אדם, וחוסר אונים מלקיים התחייבותיו כבן אדם, דבר שמסתנן סכנה לכל בני החברה. האימאם עלי -ירצהו אללה- אמר: "רשלנות מפתח העוני, ודרך עוני וחוסר אונים נולדה זקיקות, ונוצרה הידרדרות, ומי שלא משתדל לא מוצא כלום ובנוסף מוביל לשחיתות", רשלנות אינה מעקרונות האיסלאם ולא ערכו, מפני שהאיסלאם חותר לטוב ופיתוח העולם, אולם עצלים אינם בונים תרבות, אבל עוזרים להרוס כל התרבויות.

מהדברים שהילחם בהם האיסלאם כי אינם מובילים לבנייה ופיתוח העולם, השחתת השטחים וחתירה לכך, השחתת השטחים היא מידת הרעים בבני אדם, לא מתנהג בה שום בן אדם בלעדי צבועים שאמר אללה אודותם: [הם מבקשים למלא את הארץ חמס, ואולם אללה אינו אוהב את החומסים ] [אלמאידה: 64], ואומר -ישתבח הוא-: [ואל מלאו את הארץ חמס] [אלבקרה: 60].

להשחתה צורות מגוונות, הכי חמור הוא תחת כותרת הדת, האומה נדבקה באנשים משחיתים בשטחים תחת כותרת הדת והדת חף מפשעם, הם הורגים ואונסים נשים וכספים תחת כותרת הדת, ואלה גינה אותם אללה -נעלה ונכבד- בספרו "הקוראן", ואמר יתעלה: [יש אשר יקסימך אדם בדיבורו בעולם הזה, בהעידו את אללה כי פיו וליבו שווים, ואולם הוא המר בריבים, בפנותו עורף יחוש לחמוס את הארץ ולהשחית כל יבול ופרי בטן, אללה אינו אוהב חמס, בהיאמר לו: הייה ירא את אללה, יימלא רהב נפשע, מנת חילקו גיהנום, ומה נורא שם היצוע ] [אלבקרה: 204- 206].

השחיתות בכל צורותיה וגווניה הורסת ערכי הבנייה והפיתוח, ומפזרת השליליות ואדישות, וחייב להילחם בשחיתות ומשחיתים, מפני שבו הצלה לחברה כולה, ורשלנות להילחם בה מוביל להדרדרות החברה כולה, כמו מסר אלנעמאן בן בשיר -ירצהם אללה- כי שליח אללה -עליו השלום- אמר: "משל המבצע את מצוות אללה, והעובר עליהן כמשל שתי עדות איתרו מקומם על אונייה והיתה עדה למעלה והאחרת למטה, והזאת שהיתה למטה כששותים מן המים עברו על שהיתה למעלה ואמרו מה יהיה אם עשינו חור במקום שלנו ולא הזקנו מי למעלה, אם האחרת הזניחה אותה ברצונה הכל ספו, ואם האחרת מונעת הראשונה הישרדו כולם" [מסרו אלבוח'ארי], אין מנוס מן ההשתתפות וסולידריות בין המוסלמים, והגשמת האימאן והאחווה האיסלאמית.

נקיית הארץ מן המשחיתים, והבטחת הדרכים והמנגנונים וההגנה עליהם מן מעשי החסד הכי טובה, כי אללה -נעלה ונכבד- מרחיק שחיתות המשחיתים דרך המתקנים, אמר אללה –יתעלה-: [לו היו רק בקרב הדורות משכבר אנשים בעלי שאר רוח אשר היו מונעים את החמס בארץ, ואולם רק מתי מעט היו בין אלה אשר מילטנו ובני העוולה נהו אחר כל אשר פונקו בו והיו חוטאים] [הוד: 116]. המשחית הוא חריץ הריסה לחברה, ואין הצלה לבני אדם בלי למנוע אותו מלהשחית.

האומה האיסלאמית- הודות לאללה- קונה הרבה מחסדי אללה, יש לה השטחים הפוריים, ימות ואגמים גדולים, ויש בה רוב המתכות שהעולם הנוכחי זקוק להן, וקונה את האוצר הכי גדול בעולם מן הנפט, בנוסף לקנייתה נכסים עמוסים מן אנשי שכל עובדים, לכן יש להשקיע נכסיה ואוצרותיה בצורה פוריה, וכי תשקיע את מאמציה בטוב וטובת הכלל, ובמטרה להתקדמות תרבותית ומדעית.

האומה שלנו אומת עבודה לא עצלנות, אומת בנייה לא הריסה או שחיתות, אומת תרבות, ולא היה פעם תכונה מתכונותיה, חייב כל מוסלמי  אוהב את דתו ונאמן לו לחתור למען הגשמת מצוות דתו והעלאת מולדתו.

מידות המוסר בשליחותו של מוחמד (עליו השלום)

awkaf

גורמי יסוד

1-האסלאם הוא דת מידות המוסר

2-התמוטטות המידות מביאה להתמוטט האומות.

3-מידות המוסר הן פרי הפולחנות הנכונה.

4-כיצד נתרומם במידותנו.

הנושא

אין ספק שצדדי הגדולה רבים בדת האסלאמית, ומגדולתו שהיא דת הלכה ומוסר, כוללת בין המידות והמשלים האנושיים הנהדרים, שמגשמים את הצורה האידיאלית של המידות הטובות, גדולת הדת הזאת מתגלה בכלילתה לכל בחינות החיים, כי אינה משאירה מידה טובה מן המידות אלא קראה אליה והאיצה לדבוק בה, ואינה בו בזמן, משאירה שום מידה רעה מהמידות אלא מזהירה ממנה, וציוותה להתרחק ממנה.

מן המידות שקראה אליהן והמריצה לדבוק בהן היא מידת המוסר, כגון: הסבלנות, אורך רוח, צדק, נאמנות, רחמיים, מסירות, נדיבות, בושה, ענווה, מלוא צרכים, השפלת עיניים, הפסקת הנזק, הסברת פנים, הדיבור הטוב, חשיבה לטוב, כבוד הגדול, התיקון בין בני אדם, העדפת הזולת על הנפש, לקחת בחשבון את רגשות האחרים, וכדומה ממידות המוסר, אולי אלה מה מעיד עליהם את אמרו (יתעלה): "הקוראן זה מדריך אל מה שנכון וישר והוא מבשר למאמינים עושי הישר כי להם שכר טוב" (מסע הלילה: 9).

-ואמרו (יתעלה): "ולכן נהג אתה (המאמין) בסלחנות וכמקובל והתרחק מן הבוערים" (אלאעראף: 199).

-ואמרו (יתעלה): "אין טוב בהרבה מ(דברי) סודם, בלעדי (בסוד) זה אשר ציווה על הצדקה והישר (לעשות) שלום בין בני האדם ואשר יעשה זאת בבקשו את רצון אללה, נתון ניתן לו שכר רב" (הנשים: 114).

האותות רבות בעניין זה, ומי שמסתכל ומתעניין באותות הקוראן הנכבד, נתגלו לו אותות רבות, שקוראות למידות המוסר, ולדבוק בהן, ומה זה אל להיות המידות הן מאזן הלכתי, מלמד את בן האדם, ונעלה בו למדרגות השלמות.

גם כן טקסטי הסונה הנבואית הטהורה מדגישים על חשיבות המידות בחיי בן האדם, ומגלים את השכר הרב למי מדבק במידות הטובות, ומכך אמרו של הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום): "אין שום דבר כבד יותר במאזן אלא מידה טובה" ובהגדה אחרת:  "אין דבר כבד יותר במאזן המאמין ביום התקומה, אלא מידה טובה, וכי אללה (יתעלה) שונא את אודות אבי אלדרדאא).

גם היה הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום): "מאיץ הרבה במידות המוסר וממריץ עליהן, פעם אומר (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום): "המשוכלל ביתר בין המאמינים באמונתו, הוא בעל המוסר, והטוב ביותר בינכם הוא אשר לאשתו". (מסנד אחמד).

כשנשאל (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אודות הכי דבר שמכניס בני אדם אל הגנה, אמר: יראת אללה ומידה טובה" (סנן אלתרמזי), גם עשה הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) מהמידות הטובות, מסיבות חיבתו. אמר: בן אדם, הנאהב עלי, והקרוב אלי במושבי ביום התקומה, הוא יותר מכן במידותיו" (סנן אלתרמזי).

יש למידות המוסר באסלאם מקום מיוחד ורמה עליונה, כי הן עיקר הדת וליבו, נשאל הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום): מה היא הדת? אמר: המידה הטובה" (הגדת מוסלם), כי אם הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) נותן לה חשיבות מיוחדת, כיוון שהודיע: המטרה הראשונה משליחותו, היא להשלים את מידות המוסר, כיוון שאמר: אכן אני נשלחתי להשלים את מידות המוסר" (אלאדב אלמפרד: אלבכארי). יתירה מזה, בני אדם היו קוראים לו לפני השליחות, קוראים לו הצדיק הנאמן.

אלה הן המידות הטובות של אלאסלאם, שקשורות באמונה הצודקת, הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) היה מופת עליון למידה טובה, לכן, אללה (יתעלה) תיאר אותו באמרו: "ואכן, אתה בעל מידה נעלה" (הקולמוס: 4).

זאת עדות גדולה מטעם אללה יתעלה, לנביאו הנכבד, בעל המוסר הנעלה והמידה הטובה, הרי היה (עליו השלום) כולל את כל המוסר מבין הבריות, כי היה כולל יותר מהם לקוראן הנכבד, מציית לציוויו, ומתרחק מאיסוריו, זה שעאאשה (רצון אללה עליה) מדגישה אותו: אמרה: הקוראן הוא מוסרו".

היה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) דוגמה מעשית לציית את מידות הקוראן, כי היה הטוב ביותר, בין בני אדם, במוסרו, ויותר חיבה, רחמיים וחמלה, ארך רוח וסלחנות, נאמן בדיבורו, ויותר מכולם במלוא בריתו, ויותר מכולם בחברותו, היה למופת בענוותו, על אף שהוא אדון בני אדם, מי רואה, יראהו, ומי מתייחס אתו, אוהב אותו, אם המאמינים ח'דיג'ה (רצון אללה עליה) מתארת אותו באמרה: אכן, אתה מזקה לבני משפחתך, וזוכה את המשולל, ועוזר על יסורי אללה (הזכות)".

אללה (יתעלה) מתאר אותו באמרו: ברחמיים של אללה נהגת בסבלנות עמהם, כי לו היית תקיף וקשה לב היו נפוצים מעליך. לכן סלח ומחל להם והתייעץ בהם על הקרבות, אך מש תחליט, סמוך רק על אללה, כי הוא אוהב את המסומכים רק עליו" (בית עמרן: 159), במידות אלה יכול הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) למשוך את חבריו להתנהג במידות המוסר, וציווה אותם לקשט בהן ולדבוק בטובות מהן: מש אמר לאבי זר (רצון אללה עליו): "עליך ביראת אללה במקום שהיית, ולעקוב את הרע בחסד כדי למחוק אותו, ונהג את בני אדם במידה טובה", עליכם ללמוד את העדינות והרחמים ועשיית חסד, ועליכם להתרחק מהקנאות והכעס, ולהתייחס בענווה וסלחנות, חבריו של הנביא (עליו השלום) היו למופת במידות הטובות ובהתנהגות, בנידבה, יחידים וקבוצות, כשהגר השליח ממכה הנכבדת אל מדינה המאורה והשלום בין המהגרים לבין התומכים, היה התומך ומשלים את אחיו המהגר בחצי ממונו, כי המוסר האנושי מסתמך על עיקרון המתנה, כבר הקוראן הנכבד גילה לנו את דוגמאות נהדרות, אינן תלחויות ביחידים מסוימים, כי אם היו תואר למוסלמים בכלל, אמר (יתעלה שמו): "ויבכרו אותם עליהם ואם כי היתה בהם מסכנות" (אלחשר: 9).

לכן היו במידות הטובות האלה, הם אדוני האומות, ניתונים בעיון, ולמופת כשהיו מדבקים במידותיהם הנעלות, בני אדם היו נכנסים לדת אללה חבורות, חבורות כשרואים את מידות המאמינם והתנהגותם, ובעת התחילה את הסטייה מנהג נכון זה, ומידות בני אדם היו לרעות, נאבדו המידות והמופת, והמושגים נבדלו, אכן אלאמאם מאלכ (זכרונו לברכה) צודק באמרו: "אין מתקן את אחרון האומה הזאת אלא במה שתוקן בו את ראשונה".

המידות הטובות היא ששמורות את החברות מהפקרות, ולהגין עליה מהאנרכיה והאבדון, כי שלום האומה, חוזקת בנינה, מקומה הנעלה ותפארת בניה, הוא בידי מידותיה הטובות, מצד אחר, הפצת הפקרות ושחיתות, היא תוצאה להזניח את מידות המוסר ופעולות טובות.

תיקון דברך תוצאה למידות

תיקון את הנפש במידות, תהיה ישר

והנפש בטובתה נבראה בטובה

והנפש ברעתה, תהיה ממאירה

לכן היה צריך להחזיר מהתמוטטות והתקלקלות המידות, על אודות סהל בן סעד אלסאעדי (רצון אללה עליו) כי הוא שמע את הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום), אומר: "אכן אללה נדיב, אוהב את הנדיבות, ואוהב את המידות הנעלות, ושונא את שפליהן" (אלמסתדרך של אלחאכם).

אכן באמצעות המידות, האומות תחיינה, והמסורת שלהן משאירות לנצח, ובהתמוטטותן ובכליתן, האומות נתקלקלות ונופלות, כמה מתרבויות התמוטטו, לא בסיבת הכלכלה או כוחותיהן המזויינים-רק-אבל בסיבת התקלקלות מידותיהן, וזכרונו לברכה, נסיך המשוררים, "אחמד שוקי" שאמר:

ואכן האומרות נשארים במידות

אם הן נתקלקלות, האחרות כולות

אם נסתכלנו בפולחנות בקוראן והסונה, מוצאים, כי המטרות החשובות ביותר בהם: עידון את התנהגותו של המוסלם ותיקון מידותיו, כבר אין פולחן לפי הלכת האסלאם, בין היתר: תפילה, צום, זכאת, עלייה לרגל אלא ונותר ממנו שריד, משפיע על התנהגות היחיד מבחינת המוסר, יתר על כן, משפיע על התנהגות היחיד מבחינת המוסר, יתר על כן, השפעה זו מעבירה מן היחיד אל החברה, אכן,האסלאם אינו טקסים ריקים מתוכן, ואין לו קשר במציאות, כיוון שהמתפלל יוצא מן המסגד אחרי כן לרמות, ולהיות מונופוליסם, ולהזיק את שכנו, כי אם, הפולחנות נתהלכו בכל הדתות להיעלות בבן-אדם ולהיעלות במידותיו, הרי מצוות התפילה, הסביר אללה (יתעלה) את החכמה מקיומה, במאמרו: "יערוך את התפילה כי התפילה תניא מהתועבה והרעה, ואכן זכר אללה גדול יותר, ואללה יודע את מעשיכם" (העכביש: 45).

להתרחק מן מידות הרעות, ולנקות מן המאמר והדיבור הרעים, דבר זה הוא אמת התפילה, על אודות אבן עבאס (רצון אללה עליהם) אמר, ששליח אללה (עליו השלום) אמר: אללה יתעלה אמר: כי אם מתקבל אני את התפילה ממי שענוותו ממנה למען גדולתי, ואינו מבקש ממנה להשתלט על הבריות שלי, ואיני מתעקש ומתמיד למרוד בי, ובילה את יומו בזכרי, מרחם על המסכן, ועובר אורח, ורחם את הנפצע" (הגדת אלבזאר), ועל אודות אבן מסעוד (רצון אללה עליו): "מי שאין תפילתו מצווה אותו במצוות עשה ולא תעשה, אין תפילתו מוסיפה לו אלא להתרחק מן אללה (יתעלה)" (הגדת אלטבראני באסנאד נכון).

גם כן, חוקקות אלזכאת, הצום, העלייה לרגל ושאר הפולחנות כדי לטהר את הנפש, ולהיעלות בה אל המידות הטובות, אללה (יתעלה שמו) אמר על הזכאת:

"קח מהונם צדקה למען תטהר אותם ותזכם בה, והתפלל בעדם כי תפילתך במטח להם, ואללה שומע ויודע". (התשובה: 103).

לכן הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) הרחיב במשמעות המלה "צדקה-זכאת" שעל המוסלם לקיים, על אודות אבי זר (רצון אללה עליו) אמר, ששליח אללה אמר: "החיוך שלך בפני אחיך הוא צדקה, ולקחת מהדלי שלך ולתת ממנו לדלי אחיך, הוא צדקה, ולקיום מצוות תעשה ולא תעשה, הוא צדקה, ולהסיר את האבן והקוץ מהדרך, הוא צדקה, ולהדריך את התועה אל הדרך הנכונה, הוא צדקה" (הגדת אלבזאר).

מצוות הצום היא פולחן מהפולחנות שאללה (יתעלה שמו) ציווה על עבדיו למען להשיג את יראתו (יתעלה שמו), כי הפרי והמטרה שאללה רוצה להשיגם מהצום הם: יראת אללה, אמר (יתעלה שמו): "המאמינים, אתם צוויתם לצום כאשר ציוו אללה אשר מלפניכם למען תיראו אללה" (הפרה: 183). הצום מביא לחזק את רצון המוסלם, ולהתרגל לשלט במשמעותו, מידותיו ובתאוותיו, על אודות אבי הרירה (רצון אללה עליו) ששליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אמר: הצום מגן, אין בו לבוא אל האישה, ולא להתנהג כבור, ואם בן אדם קטל אותו או גידף אותו, אז עליו לאמר: אני צם, פעמים" (הגדת אלבכארי), זאת אומרת יש לצום להגין אותו מהמידות הרעות והתועבות, אין מנוס שהצום צריך להשאיר שריד בהתנהגותו של המוסלם ותיקון מוסרו.

אללה יתעלה אמר על אודות העלייה לרגל: "העלייה לרגל בחודשים ידועים, ואשר יקבל בהן על נפשו את העלייה לרגל, להשמר מהאשה ומפשע וממריבה בעת העלייה לרגל, וכל הטוב אשר תעשו ידענו אללה, והצטיידו, אך הטובה בצידה יראת אללה, ויראתם אותי, אנשי לבב" (הפרה: 193).

ועל אודות אבי הרירה (רצון אללה עליו) אמר ששליח אללה (עליו השלום) אמר: מי בא אל הבית הזה, ואינו בא אל אשתו, ואינו משחית, חזר כפי שאמו הולדת אותו" (הגדת מוסלם).

אכן, צריך שהפולחן משאיר דבר חיובי, חוזר על היחיד והחברה, ואם דבר זה לא קרה, אז, אין ערך ותועלת ממנו יום התקומה, כי המידה הרעה אוכלת את הפולחנות ממנו יום התקומה, כי המידה הרעה אוכלת את הפולחנות האלה כמו שהאש אוכלת עצי הסקה, על אודות אבי הרירה (רצון אללה עליו) ששליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אמר: האתם יודעים מי הוא פושט רגל? אמרו: פושט הרגל ביננו, שליח אללה, אשר אין לו דרהם ואין לו חפצים, אמר שליח אללה: פושט הרגל בקרב אומתי, מי שבא יום התקומה בצומו, תפילתו, זכאתו (צדקתו), ובא ומגדל זה ומחרף זה, ואכל את ממון זה, ושפך את דם זה, והיכה זה, וממתין, לוקח זה מחסדיו, ואחר מחסדיו, ואם חסדיו נסתיימו לפני חסדיו היו מספיקים לגמול מידה תחת מידה מחטאיו, נלקח מחטאיהם והוטלו עליו, אחרי כן הושלך בגיהנום" (הגדת אלתרמזי), מש נשאל שליח אללה (עליו השלום): שפולנית נזכרת בריבו תפילותיה, צומה, וצדקתה, אבל היא מזיקה את שכניה בלשונה (בגדופה) אמר: היא בגיהנום". אמרו, שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום): פלונית נזכרת במיעוט תפילותיה, צומה, וצדקתה אבל היא נותנת צדקתה מהחלב היבש, ואינה מזיקה את שכנותיה, אמר: היא בגנה" (הגדת אחמד).

אכן, מידות המוסר כוללות את בני אדם כולם, אין הבדל בין מוסלם לבין זולתו, כי אם הכל אחים באנושות, אללה יתעלה אומר: "אכן כבד בידינו את בני האדם וננטלם ביבשה ובים, ונכלכלם מן המטעמים ונפלה אותם הפלות מרבים מאשר יצרנו" (אלאסראא: 70), וכש הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) עמד ללוויה עוברת בפניו, ונאמר לו: היא לוויתו של יהודי. אמר: הלא היא נפש" (הגדת אלבכארי).

אללה (יתעלה שמו) אמר: "אל תתווכחו עם בני עם-הספר פרט לחוטאים וכופרים- אלא בצורה מהוגנת, ואימרו להם: אנו מאמינים במה שהורד אליכם, כי ריבוננו וריבונכם הוא אחד ולו אנו מסורים" (העכביש: 46).

יעל אודות מגאהד, כי עבד אללה בן עמר (רצון אללה עליהם) נטבח לו שה בביתו, וכשבא, אמר להם: הנותנים לשכננו היהודי? הנותנים לשכננו היהודי? כי שמעתי את שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אומר: עדיין גבראל מצווה אותי בשכן, עד שחשבתי כי הוא ירש אותו" (הגדת אלתרמזי).

מידות המוסר אינן מצטמצמות בבני אדם בלבד, כי אם סיבוב המידות כולל גם את החיות, הרי אללה (יתעלה שמו) הכניס את איש את הגנה מפני השקאת כלב. ועל אודות אבי הרירה (רצון אללה עליו) מאת הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום): "כי איש ראה כלב אוכל מהעפר מפני הצמאון, אז לקח האיש את נעליו, ומלא אותן מיים והשקה אותו עד הרווהו. אללה (יתעלה שמו) הודה אותן מים והשקה אותו עד הרווהו. אללה (יתעלה שמו) הודה לו, והכניסהו את הגנה" (הגדת אלבכארי).

ובמקביל, אללה (יתעלה שמו) הכניס את אשה את גיהנום מפני חתול, ועל אודות עבד אללה בן עמר (רצון אללה עליהם) ששליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אמר: אשה אחת עינתה את חתול, נכלאה אותו, עד מותו מרעבון, בשבילו נכנסה לגיהנום" אמר: אכן אמר: אללה יודע "את לא האכלת אותו ולא השקת אותו בעת כלאת אותו, ולא את שלחת אותו לחופשי עד שאכל מעשב האדמה" (הגדת אלבכארי).

אם רצינו להיעלות במידותנו וחברתנו, אין מנוס לקחת למופת לנו, כי המופת היא גורם עיקרי להרכיב את המידות, אללה (יתעלה שמו) אמר: "המאמינים, יש לכם בשליח אללה דוגמה טובה לאדם, השם מבטחו באללה וביום האחרון, ומזכיר את שם אללה הרבה" (אלאחזאב: 21). אכן האב הוא דוגמה לבנו, והשליח (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) הגיד לנו שהילד נולד לפי הבריאה הנכונה, זאת אומרת, בריאת אללה שברא לפיה את בני האדם, אחרי כן באה המופת, כדי לשנות אותה, הן לטוב, והן לרע, ועל אודות אבי הרירה (רצון אללה עליו) אמר, שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אמר: כל ילד, נולד לפי הבריאה הנכונה, אחרי כן הוריו מכניסים אותו ליהדות, לנצרות, למגוסית", והוסיף לומר: "בריאת אללה אשר ברא את בני האדם עליה, אין תמורה לבריאת אללה, זאת הדת הנכונה" (הרומים: 30) (הגדת אלבכארי).

גם כן המורה נחשב למופת לתלמידיו, על ידי מוסרו וישרו, כי התלמידים מחקים את מידותיו, ולוקחים אותן לדוגמה.

מעשה באלשאפעי, שנכנס אל חצרו של אהרון אלרשיד, ובלוויתו, סראג המשרת, והושיב אותו על יד אבי עבד אלצמד, מגדל את בניו של אלרשיד, סראג אמר לאלשאפעי, אבי עבדאללה, אלה, הם בני נסיך המאמינים, והוא מגדל אותם, מה אתה אומר לו כמצווה, אלשאפעי בא אל עבד אלצמד, ואמר לו: להיות הדבר הראשון שצריך להתחיל בו לישר את בניו של נסיך המאמינים, הוא לישר את עצמך, כי עיניהם נמשכים בעיניך, והתיעוב בעיניהם, מה אתה עוזב" (חלית אלאוליאא לאבי נעים).

יש לציין שהמידות הטובות אינן מצומצמות בלבד על היחיד, כי יש מוסר היחיד, שמתחייב בו ממצוות עשה ואל תעשה… וכדומה, והמוסר במשפחה בין בני הזוג, ובין הבנים וההורים והקרובים, וקרבת הדם, וכדומה. גם, מידות המוסר בתוך החברה, כמו המכירה, הקנייה, השכנות, החברות והעבודה וכדומה, גם, מידות המוסר בין המידנות, ומידות המלחמה והשלום.

מהדברים שעוזרים את העבד להטיב את מידותיו: המסירות לאללה (יתעלה שמו), אחרי כן הקריאה בתפילה לדבוק במידות הטובות, אחרי כן לשלוט על הנפש ותאוותיה, אחרי כן חשבון הנפש, תמיד, עם לקחת בחשבון את תוצאות המידות הרעות ומה שמביאות ליחיד ולחברה משחיתות.

מתופעות כיבוד השליח (עליו הלשלום)

awkaf

גורמי יסוד

1-הכיבוד בתחילת הבריאה

2-הכיבוד לפי מולדתו

3-הכיבוד על ידי התארים הכבודים והטובים ביותר

4-לשוחח עמו בשמו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום), מלווה בתפארת הנבואה וכיבוד השליחות

5-חובת אהבתו וציותו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום)

6-הכיבוד בהיותו שליח אללה יתעלה להגן עליו

7-הכללת שליחותו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום).

8-להיות שליחותו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) רחמיים לעולמים.

הנושא

אללה יתעלה שמו, כיבד את נביאו מוחמד (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום), בכיבוד, אינו מכבד שום אחד מבני אדם, מאז התחלת הבריאה, ולפי מולדתו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום), ובחיו ולאחרי מותו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום).

ראשית: כיבוד של אללה יתעלה לשליחו (עליו השלום) בהתחלת הבריאה: העלה אללה (יתעלה שמו) את זכרונו את הראשונים והאחרונים, כי כל נביא-אללה שלח אותו לפניו (עליו השלום) אלא האטיל אללה (יתעלה שמו) את הברית וההתחייבות אם היה בחיים בזמנו של שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) חובה עליו להאמין בו, ולעזור אותו. אמר אללה (יתעלה שמו): "ובהעביר אללה את הנביאים בברית (לאמר): הנה זה הספר והחכמה אשר נתתי לכם, אחרי כן יבוא אליכם שליח לקיים את (הספר) אשר אתכם והאמנתם בו ועזרתם אותו. ויאמר (אללה): הקבלתם עליכם ותעברו בבריתי על הדבר הזה, ויאמרו: קבלנו עלינו, ויאמרו: אם כן העידו, ואנכי אתכם מן העדים" (בית-עמראן: 81).

 אללה (יתעלה שמו) הוסיף לברית זו את הכיבוד והתפארת כי אללה (יתעלה שמו) העיד עם נביאיו עליה.

גם אללה (יתעלה שמו) בישר בו (עליו השלום) את הנביאים הקודמים, בא בחדית' הנכבד, מאת "אלערבאץ' בן סאריה אלסלמי, אמר: שמעתי את שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אומר: אני קריאתו של אבי אברהם, ובשורתו של ישו לאומתו, וחזונה של אמי, שראתה כי ממנה יצא אור, האיר את ארמוני לבנון וסוריה" (מסנד אחמד), כי קריאתו של אדוננו אברהם (עליו השלום) באה במאמרו של אללה (יתעלה שמו): "אלוהינו הקם בתוכם שליח מקרבם אשר יקרא לפניהם אותותיך ולמדם את הספר והחכמה וטיהרם כי אתה העזוז והחכם" (הפרה: 129), ובשורתו של ישו באה במאמרו של אללה (יתעלה שמו): "ו(זכור) במאור ישו בן מרים: הוי בני ישראל, הנה אנכי שליח אללה אליכם לקיים את אשר לפני מן התורה ולבשר בוא שליח אחרי אחמד שמו וכאשר בא אליהם במופתים אמרו: אלה כשפים גלויים" (השורה: 6).

בדבר כיבודו של אללה יתעלה לשליחו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) לפני מולדתו, חוזר לדיבורה של "אמנה בנת והב" בעת הריונה בשליח, ובעת שקוראת לו שם מוחמד, שומעת מי אומר לה: את הורה באדון האומה הזו, אם נפל על האדמה, אמרי: שומרת אותו באללה היחיד מרעת כל מקנא, אחרי כן קראי אותו בשם מוחמד, הרי שמו בתורה "אחמד", משבח אותו קהל השמיים וקהל הארץ ושמו באנגליון "אחמד", משבח אותו קהל השמיים וקהל הארץ, ושמו בקוראן, "מוחמד", קראי בו" (שעב אלאימן של אלביהקי).

גם כן יחוסו: כי הוא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) האציל ביותר מצד יחוסו, ובא בדבר זה מאמרו של אללה יתעלה: "והתהפך בתוך המשתחווים" (המשוררים: 219).

אבן עבאס אמר: זאת אומרת גזעי האבות, אדם, נוח, ואברהם, עד שהוציא אותו לנביא" (פירוש אבן כת'יר), הרי הוא הנכבד ביותר בין בני אדם ביחוס, והנדיב ביותר מבין בתי עב, אללה יתעלה שמר אותו משכיבת זימה של הגאהיליה, והוביל אותו מזרעים טהורים אל רחמיים טהורים, דור אחרי דור, בחר מצאצאי ישמעאל: תלי (אשפת חצים) ומן תלי: קריש, ומן קריש: בית האשם, הרי הוא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) נבחר, מן נבחר, מן נבחר.

מאת "ואללה בן אלסקע" (ירצהו השם) שהוא אמר: שמעתי את שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אומר: הרי אללה (יתעלה שמו) בחר בתלי מצאצאי ישמעאל ובחר בקריש מתלי, ובחר מקריש בבית האשם ובחר בי מבית האשם" (הגדת מוסלם).

בדבר כיבודו של אללה (יתעלה שמו), לשליחו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) בחייו, הרי העלה את זכרונו בחיים ובעולם הבא, הרי שם אללה יתעלה, נזכר אלא ונזכר עמו שליח אללה, והתאמת אללה (יתעלה שמו) במאמרו:"ונגדל לך את שמך" (האם לא הרחבנו: 5) מאת "אבי סעיד" (ירצהו השם) הוא אמר: בא אצלי גבראל, והוא אמר: ריבונו וריבונך אומר: כיצד הגדלתי את שמך? אמר: אללה (יתעלה שמו) יודע, אמר: אם נזכרת, נזכרתי עמך" (קבוץ התוספות של אלהיתמי).

אללה יתעלה חיבר את שמו בשם הנביא בדברים רבים, האסלאם של שום בן אדם אינו מתקבל עד שמעיד לו (עליו השלום) בשליחותו אחרי שמעיד לריבונו באיחוד.

חסאן בן תאבת (ירצהו השם) אמר:

וחיבר אללה את שם הנביא לשמו

אם אמר הקורא בחמש התפילות: אני מעיד

וגזר לו משמו כדי לכבד אותו

כי בעל הכיסא משובח, וזה משבח.

הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) נזכר, בזכרו של ריבונו בשתי העדות, ובקריאות ובהודעת התפילה, ובנאומים, ובקוראן הנכבד, הרי אללה יתעלה שמו, כבר חיבר את ציותו בציות הנביא, כיוון שאמר (יתעלה שמו): "מי ישמע בקול השליח, שמע בקול אללה, ומי יפנה עורף, הנה שלחנוך לשומר עליהם" (הנשים: 80).

אבן עבאס (ירצהו השם) היה אומר: שלוש אותות הורידו מחוברות בשלוש אותיות, כל אחת מהן אינה מתקבלת. בלי חבורתה, הראשונה: "וערכו את התפילה ופזרו את אלזכאת (הצדקה)" (הפרה: 43).

השנית: הודה לי ולהוריך" (לקמן: 4)

השלישית: מאמרו של אללה יתעלה שמו: צייתו את אללה וצייתו את השליח" (הנשים: 59) הרי בן אדם שמציית את אללה ואינו מציית את השליח, לא נתקבל ממנו.

גם כן אללה (יתעלה שמו) חיבר את תמיכתו של הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) בתמיכתו של אללה (יתעלה שמו), אמר: הנה אלה אשר יתקעו כפם לך אל לאללה יתקעו כפם" (אלפתח: 10), ועשה מציותו של הנביא, היא סימן לזכות בגנה, אמר: "ואשר ישמע בקול אללה והשליח כבר אושר אושר רב" (אלאחזאב: 71) וכיוצא בזה מהאותיות.

ובחדית', שאבי הרירה אמר: כי שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אמר: כל אומתי נכנסים לגנה אלא מי דוחה, נאמר: ומי הדוחה, שליח אללה? אמר: מי ציית אותי, נכנס לגנה, ומי מורד בי, כבר דוחה" (הגדת אלבכארי) ומאמרו של עמר (רצון אללה עליו), בעת בואו אצל האבן השחורה ונשק אותה, אמר: אני יודע שאינך פוגעת ואין בך תועלת, ולולא שאני ראיתי את הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) מנשק אות, מה עשיתי זאת" (הגדת אבכארי), צריך לומר שציותו של אללה (יתעלה שמו) אינה מתגשמת ואינה מודגשת אלא בציותו של שליחו הנכבד (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום).

גם כן, מתופעות כיבודו של אללה לנביאו (עליו השלום) שעשה את אהבתו, חלק מהאמונה באללה (יתעלה שמו), אלא גם עשה (יתעלה שמו) את חיבתו מחיבתו של השליח (עליו השלום), ותמיכתו (עליו השלום) סימן לאהבה, אמר (יתעלה שמו): "אם ישכם אוהבים את אללה, לכו אחרי ואהבכם אללה וסלח לחטאותיכם, ואללה סלח ורחום. אמר: שמעו בקול אללה והשליח" (בית עמרן: 31).

הרי חיבתי (עליו השלום) מצווה חובה על כל מוסלם, בא בחדית' "אנס" (ירצהו השם) אמר: הנביא אמר (עליו השלום): אין בן אדם מכם מאמין אלא אם הייתי אהוב אליו מאביו וילדו ובני אדם כולם" (מסכימים עליו).

האמונה אינה משלימה בלב העבד עד ששם את חיבתו של הנביא (עליו השלום) לפני חיבתו לעצמו וילדו ובני אדם כולם, אודות עבדאללה בן השאם (ירצהו השם) אמר: היינו עם הנביא (עליו השלום) והוא אוחז בידו של עמר (ירצהו השם) אמר לו עמר: שליח אללה, אתה אהוב עלי מכל דבר אלא מעצמי, אמר הנביא (עליו השלום): לא בחיי אללה עד אהיה אהוב עליך מעצמך. אמר לו עמר: עת עתה, הוי אללה אתה אהוב עלי מעצמי, אמר הנביא (עליו השלום): עכשיו, עמר" (הגדת אלבכארי).

די למי שאהב את הנביא (עליו השלום) מהכיבוד והחסד שהוא נכנס את הגנה עם האהוב עליו (עליו השלום) ביום התקומה, וזה חסד אין אחריו חסד, ונדיבות אין אחריה נדיבות, אודות אנס בן מאלך (רצון אללה עליו) אמר: היינו אני והנביא יוצאים מהמסגד, נתקלנו באיש אצל פתח המסגד, אמר: הוי שליח אללה, מתי השעה (יום הדין)? אמר הנביא עליו השלום): מה הכנתה לה? כאילו האיש נדהם, אחרי כן אמר: שליח אללה, לא הכנתי לה צום רב, ולא תפילה, ולא צדקה, אבל אני אוהב את אללה ושליחו, אמר (עליו השלום): אתה עם מי שאהבת" (הגדת אלבכארי).

מבין אותות הכיבוד הנעלות ביותר לשליח (עליו השלום): שאללה (יתעלה שמו) אינו שוחח עמו בשמו סתם, כמו ששוחח עם שאר הנביאים לפניו, הרי אללה (יתעלה שמו) מדבר עם כל נביא, בשמו סתם, כמו דיבורו (יתעלה שמו): "אדם, שכון אתה ואשתך בגן העדן" (הפרה: 35), "ישו, הנה אני ממית אותך ורוממתיך אלי" (בית עמרן: 55), "נח, לך רד ממנה בשלום וברכות עליך" (הוד: 48), "משה, אנכי אללה ריבון העולמים" (הסיפורים: 30), "הוי, יחיה, קבל את הספר בעוז" (מרים: 12), "הוי, משה הרי אנכי ריבונך" (ט.ה: 11- 12), "אברהם: כבר קיימת את החזון, אכן כזאת נגמול את עושי הטוב" (אלצאפאת: 104- 105), "הוי זכריה, הנה אנחנו מבשרים אותך בבן, יחיה שמו, לא שמנו מלפנים (איש אשר) שמו כשמו" (מרים: 7).

בדבר האחרון בהם, מוחמד (עליו השלום) היה הדיבור אליו בתואר המסמן על כיבודו ותפארתו, בגאוות הנבואה ואצילות השליחות, אמר אללה (יתעלה שמו): "הנביא, הנה אנחנו שלחנוך לעד ולמבשר טוב ולמזהיר" (אלאחזאב: 45), ואמר יתעלה שמו:  "השליח, פרסם את אשר הורד אליך מריבונך, שאם לא תעשה כן, לא תיוודע שליחותך, אללה יגן עליך ממתנגדיך, כי אינו מדריך את הכופרים" (השולחן: 67), אין זה בלבד, יתר על זה, אללה יתעלה שמו אסר לאומה לקרוא אותו (עליו השלום) כמו האומות קוראות את נביאיהן בשמותם, ומאיים (יתעלה שמו): מי שעובר על זה בענוי מכאיב, אמר יתעלה שמו: אל תתיחסו לפנייתו של השליח אליכם כאל פנייה פרטית של מישהו מכם אל חברו, אללה מכיר את אלה מכם המתחמקים בחשאי מפנייתו וכל אלה שאינם נענים לפניותיו מוזהרים שייפגעו בייסורים או בעונש מכאיב" (האור: 63).

גם כן מתופעות כיבודו של אללה יתעלה שמו לנביאו (עליו השלום), היא ההתחייבות לקחת אותו למופת, אמר אללה (יתעלה שמו): "יש לכם בשליח אללה דוגמה טובה לאדם השם מבטחו באללה וביום-האחרון ומזכיר את שם אללה הרבה" (אלאחזאב: 21). אות זו היא יסוד איתן להתחייבות לקחת בשליח אללה (עליו השלום) למופת בדיבורו, פעולותיו ומצביו, האם לקחנו אותו למופת ובתאריו לדוגמה טובה?!

גם כן מכיבודו של אללה (יתעלה שמו) לנביאו (עליו השלום) כי אללה מתפלל עליו בספרו היקר, והמלאכים התפללו עליו, והניע את המאמינים להתפלל עליו, אמר אללה (יתעלה שמו): "אללה ומלאכיו מברכים את הנביא ואתם המאמינים, התפללו לשלומו והיו מסורים לו" (אלאחזאב: 56).

גם מתופעות כיבודו של אללה (יתעלה שמו) לנביאו (עליו השלום) כי אללה (יתעלה שמו) הקדיש על עצמו להגן עליו (עליו השלום) לבדו זולת אחריו מהנביאים, הרי כל נביא היתה אומתו מאשימה אותו בהאשמות לשוא, והוא מגין בעצמו, זב הוא נוח (עליו השלום), שאומתו האשימה אותו בתעייה כפי שמספר הקוראן הנכבד: "ראשו עמו אמרו: אנו רואים שאתה תועה תעייה מוחלטת" (אלאעראף: 60), והוא מגן על עצמו לאמור: "בני עמי, אין אני תועה, שכן אני שליח ריבון העולמים להודיעכם את דברי ריבוני ולייעץ לכם, כי אללה גילה לי את אשר אינכם יודעים" (אלאעראף: 61- 62).

וזה הוא הוד (עליו השלום) בני עמו האשימו אותו בסכלות, שגעון וכזב, אמרו לו: "נראה לנו שאתה עוסק בשטויות והנך מן השקרנים" (אלאעראף: 66) ומגין על עצמו לאמור: "בני עמי, אינני עוסק בשטויות כי שליח ריבון העולמים אני להודיעכם את דבר ריבוני ואני יועץ נאמן לכם" (אלאעראף: 67- 68).

בדבר חותם הנביאים (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) כל עוד בני עמו האשימו אותו בהבלים, שקרים, וכזבים, אז קיבל אללה (יתעלה שמו) על עצמו להגן עליו, כבר בני עמו האשימו אותו, כי הוא משורר: "ועוד אמרו: "דבריו הם סיוטים מבולבלים שהוא עצמו המציאם, משורר הוזה הוא, כי למה לא יבוא אלינו עם מופתים כמו שהושלחו הנביאים הראשונים" (הנביאים: 5) הזכות יתעלה שמו ענה אותם באמרו: "לא לימדנו אותו את השירה ואין זה מתאים לשליחותו (לו) שהיא רק אזהרה לפי קוראן מפורש" (י.ש: 10).

אמרו שהוא כוהן, חוזה במה שהשטנים מכתיבים עליו, אז אללה יתעלה שמו ענה עליהם באמרו: מלא שליחותך, כי בחסד ריבונך אינך כוהן-מכשף ולא משוגע" (הטור: 29).

גם השבועה באה מאת אללה יתעלה שמו, ומה גדולה השבועה הזאת, להגן על הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום), ובא מאמרו של אללה להדגיש את צדק ההשראה והקוראן להפריך את האשמותיהם ולבטל את טענותיהם באמרו (יתעלה שמו): "נשבע אני במה שאתם רואים ובמה שאינכם רואים, כי דברי שליח נכבד, ולא של משורר, אך מה מעט אתם מאמינים, אך מה מעט אתם מאמינים, וכן אין הם דברי כהן-מכשף, אך כמה מעט אתם שמים לב, הקוראן הוא גילוי אמיתי מריבון העולמים" (אלחאקה: 38- 43).

ואמרו: מכשף פעם, ועונה אללה (יתעלה שמו) באמרו: "גם לפניך לא היה שליח שלא קראו לו: מכשף או משוגע" (אלזריאת: 52), ופעם אחרת אמרו שהוא מכושף, ואללה יתעלה שמו ענה אותם לאמר: "הפושעים אומרים אין אתם הולכים בלתי אם אחרי איש תעתעוהו כשפים, הבט איכה ערכו לך דמות, אכן תעו ולא יוכלו (למצוא) דרך" (אלפורקאן: 2- 9), אמרו, שהוא משוגע, אללה (יתעלה שמו) עונה עליהם: "אם אומרים, רוח רעה בו, לא כי הוא בא אליהם באמת, אך מרביהם מואסים את האמת" (המאמינים: 70) ואמרו (יתעלה שמו): נ, נשבעתי בעט, ובאשר כותבים, אין אתה בחסד אלוהיך משוגע, ואכן לך שכר אשר לא יפסק ואכן אתה איש תכונה נעלה" (העט: 1- 4).

גם האשימו אותו (עליו השלום) בתעייה וסטייה, ואללה (יתעלה שמו ענה באמרו (יתעלה שמו): "נשבע אני בכוכב השוקע ידידכם הנביא לא טעה ולא שגה ואינו חוזה מרוחו הוא רק מגלה מה שנגלה לו" (הכוכב: 1- 4), נוסף לכך שאללה (יתעלה שמו) נטל על עצמו לשמור עליו ולפרש חסותו עליו מפני הכופרים, אמר (יתעלה שמו): "השליח, פרסם את אשר הורד אליך מריבונך, שאם לא תעשה כן, לא תיוודע שליחותך, אללה יגן עליך ממתנגדיך (בני אדם), כי אללה אינו מדריך את החוטאים" (השולחן: 67).

גם כן מתופעות כיבודו של אללה (יתעלה שמו) לנביאו (עליו השלום), הכללת שליחותו (עליו השלום) כי אינה מגבילה בעם זולת עם, כי אם היא שליחותו (עליו השלום) כי אינה מגבילה בעם זולת עם, כי אם היא שליחות לכל בני אדם, כיוון שאללה (יתעלה שמו) כבר שלח כל נביא לאומתו במיוחד, ושלח את נביאינו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) לבני אדם בכלל. הקוראן הנכבד הצהיר בכך, באמרו של אללה (יתעלה שמו): "אנחנו שלחנו אותך רק כמבשר ומזהיר לכל בני האדם, אך רובם אינם יודעים" (שבא: 27).

ובחדית' הנכבד, אודות גאבר בן עבד אללה (רצון אללה עליו) אמר ששליח אללה אמר: אללה נותן לי חמשה דברים אינו נותן אותם, לשום אחד מהנביאים לפני: ניצחתי באימה בתהלוכה במהלך חודש, ונעשתה לי האדמה למסגד, כי שום בן אדם מאומתי, זמן התפילה הגיע עליו להתפלל, והותר לי את השלל, והנביא היה נשלח לעמו בלבד, ונשלחתי לבני אדם כולם, והוענתי את התיווך" (הגדת אלבכארי).

גם כן מתופעות כיבודו של אללה (יתעלה שמו) לנביאו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) היא העדפתו על זולתו מהנביאים (עליהם השלום), זה שהקוראן הנכבד גילה אותו, באמרו (יתעלה שמו): "אלה השליחים הפלינו מקצתם ממקצתם בהם אשר דיבר בו אללה והרמנו מעלת מקצתם" (הפרה: 253).

המסכים בין חוקרי המדענים והפרשנים כי המשמעות באמור (יתעלה שמו): "והרמנו מעלת מקצתם" הוא, נביאנו מוחמד (עליו השלום), כי הוא בעל המעלות האצילות ובעל הנס הנצחי, "הקוראן הנכבד", ובעל השליחות הכוללת את המעלות הטובות של השליחויות השמיות הקודמות.

בחדית' הנכבד, שהגידו אותו אלאמאם מסלם ואלתרמזי מטעם חדית' אבי הרירה (רצון אללה עליו) כי הנביא (עליו השלום) אמר: "הועדפתי על הנביאים בששה דברים, אללה נתן אותי כלל הדיבור, ניצחתי באימה בתהלוכה במהלך חודש, ונעשה לי האדמה למסגד וטהורה, נשלחתי לבני אדם כולם, והייתי לחותם הנביאים".

גם כן מתופעות כיבודו של אללה (יתעלה שמו), כי הוא נשבע בחייו (עליו השלום) ולא נשבע בחייו של שום אחד מבני אדם, אללה (יתעלה שמו) בעת שנשבע על דברים להדגיש אותה, נשבע בדברים רבים, מסוגים שונים, דומם, חיה ומלאכים, ממקומות, זמנים ותופעות עולמיות, אבל (יתעלה שמו) לא נשבע בקוראן בחיי בן אדם לחלוטין, זולת, שליחו (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) באומרו (יתעלה שמו): "חייך, הם היו מבולבלים משיכרונם" (אלחגד: 72), זאת אומרת, בחייך מוחמד, הם בהזנחה למה שמטיל עליהם, הם היו לתועים, ונופלים במבוכה, אינם יודעים לעצמם, דרך, זכות, והדרכה, וכשהכופרים טענו שאללה (יתעלה שמו) כבר זנח והגר את מוחמד, אללה נשבע שאינו (יתעלה שמו) זנח או הגר אותו (עליו השלום) באמרו: "נשבעתי בזוהר שלפני הצהריים ובלילה עת ישקוט, כי ריבונך לא זנחך ולא מאס בך, אחריתך תהיה טובה מראשיתך וריבונך יעניק לך מה שישביע את רצונך" (אלצחי: 1- 5).

בדבר כיבודו של אללה (יתעלה שמו) לשליחו (עליו השלום) אחרי מותו, כיוון שאללה יחד אותו (עליו השלום) בתיווך הגדול ביום הדין, בא בחדית' שהגידו אותו אלבכארי ומוסלם, מחדית' אבי הרירה (רצון אללה עליו) כי הנביא (תפילת אללה עליו וברכתו ללום) אמר: "אני אדון בני אדם ביום הדין, הראשון שקברו נפתח, והראשון שמתווך ונתווך".

מאותות הכיבוד הגדולות ביותר: שאללה (יתעלה שמו) קבע נביאו מוחמד (עליו השלום) רחמיים לעולמים, כיוון שאמר (יתעלה שמו): כי שליחו אתה היא רחמים לעולמים" (הנביאים: 107). ואודות אבי הרירה (ירצהו השם) אמר: שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו לשלום) אמר: "כי אם אני רחמיים מוקדשות" (הגידו אלחאכם בתוך אלמסתדרך) ובהגדה אחרת: נשלחתי רחמיים מוקדשת".